כדי למנוע את השואה הזוטא הבאה, עלינו לזכור את העבר. לא רק ביום זיכרון, אלא כזיכרון יומיומי. תשעה באב, הפוגרומים, הפרהוד, הפרעות, השואה ושואת העוטף — כולם תמרורי אזהרה להווה שלנו.
עם ששוכח את עברו נאלץ לפגוש אותו שוב. רק עם שמות חדשים, מפות חדשות וטכנולוגיה חדשה. מה שקרה בשבעה באוקטובר 2023 בעוטף עזה, כבר קרה בצורות אחרות בטבח חברון בתרפ״ט, בשיירת הל״ה, ברצח משפחת הרן בנהריה וברצח בני משפחת פוגל באיתמר.
אנחנו צריכים לזכור — לא כי אנו שונאים ערבים, אלא כי אנו אוהבים את ילדינו.
עם שיודע את עברו
הטעות הגדולה היא לחשוב ששבעה באוקטובר היה אירוע מנותק. הוא לא. זה המשך של דפוס היסטורי: כאשר יהודים נתפסים כחלשים, מפולגים או חסרי מגן — מי שמבקש להשמיד אותם מנסה לפרוץ פנימה.
הפוגרומים לא התחילו משנאה בלבד. הם התחילו בתחושה שאפשר. חיי יהודים הפכו להפקר. לא היה קיר ברזל, ולא היה מחיר כבד מספיק. ההבדל בין חברון, נהריה, איתמר ובארי איננו בשנאה. הוא נמצא באמצעים, בהיקף וביכולת הביצוע.
לכן הזיכרון איננו פולחן עבר. מדובר במערכת הגנה. עם שלא זוכר מה עשו לו כשלא היה לו כוח, עלול להתבייש בכוח שלו דווקא ברגע שבו הוא זקוק לו ביותר.
מה שקרה בעוטף עזה עלול היה לקרות גם בעוטף יהודה ושומרון
השואה הזוטא בעוטף עזה הייתה עלולה להתרחש גם בעוטף יהודה ושומרון. כלומר בגוש דן, בשרון, בירושלים וביישובי המרכז. הסיבה פשוטה: בשבעה באוקטובר צה״ל היה נוכח ביהודה ושומרון.
מה שקרה בבארי, בניר עוז, בכפר עזה ובשדרות לא היה נעצר מעצמו ליד קו דמיוני במפה. אילו אותם כוחות ואותה אידיאולוגיה היו מקבלים הזדמנות דומה מהרי יהודה ושומרון, גם ערי המרכז היו עלולות לעמוד מול תרחיש בלתי נתפס.
המספר המדויק אינו העיקר. עומק אסטרטגי איננו מושג צבאי יבש. הוא ההבדל בין קרב גבול לבין טבח בלב הארץ.
“סקר: זינוק בתמיכה בחמאס בגדה, רוב ערביי יו״ש מצדיקים את הטבח”
מקור: AP, 14.12.23. נוסח מותאם מהכותרת המצולמת.
“סקר ביו״ש וברצועת עזה: רוב ערביי יו״ש ועזה תומכים בטבח 7 באוקטובר”
מקור: מעריב, לפי הקטע המצולם. נוסח מותאם.
רוע אידיאולוגי, לא מצוקה חברתית
במאמר הזה המונח “ערבינאצים” אינו מתייחס לכל ערבי. הוא מתייחס למחבלי חמאס, לתומכיהם, למצדיקי הטבח, ולמי שמחזיק באידיאולוגיה אנטישמית־השמדתית. ההבחנה הזאת חשובה. אין כאן שנאת עם, אלא זיהוי של רוע אידיאולוגי.
אחרי שבעה באוקטובר אסור להמשיך להסביר הכול בעוני, ייאוש, כיבוש או מחסור בהזדמנויות. אלה הסברים נוחים. הם אינם מסבירים את עומק האכזריות, את ההתלהבות, את התמיכה הציבורית, ואת הבחירה לפגוע במשפחות, בילדים, בזקנים וביישובים אזרחיים.
הבעיה איננה רק חמאס כארגון. שורש הבעיה הוא אידיאולוגיה שמחנכת לכך שהיהודי איננו שכן, יריב או אדם בעל זכות קיום לאומית. הוא מטרה. זו אידיאולוגיה דתית־לאומנית קיצונית, אנטישמית ואלימה, שמבקשת לפרק את הריבונות היהודית בארץ ישראל.
אין הבדל מהותי בין מי שביצע את הטבח לבין מי שמצדיק אותו, מהלל אותו או מבקש לשחזר אותו. לעיתים ההבדל איננו בשנאה, אלא באמצעים ובהזדמנות. מדינה יהודית אחראית אינה יכולה לאפשר לאידיאולוגיה כזאת להתבסס סמוך לבתי ספר, גני ילדים וערי המרכז.
הערבינאצים והלקח של שבעה באוקטובר
המונח “ערבינאצים” חריף, ולא במקרה. הוא מתאר מי שאימצו אידיאולוגיה השמדתית כלפי יהודים. לא מחאה פוליטית. לא ויכוח על גבולות. תפיסת עולם שרואה ברצח יהודים יעד לגיטימי.
מי שמחנך לרצח יהודים, מצדיק טבח, מבקש למחוק את הריבונות היהודית או רואה בילד יהודי מטרה — אינו רק יריב פוליטי. הוא אויב קיומי.
אין כאן ויכוח רגיל בין עמים על גבולות. מול מי שמבקש לחיות לצדנו, אפשר וצריך לנהל שיח אחר. מול מי שמבקש להשמיד אותנו, אין שיח של פשרות. יש הרתעה, הכרעה, שליטה ביטחונית, גבולות ברורים ומניעת יכולת ביצוע.
מי שמסרב להבין זאת לאחר שבעה באוקטובר לא למד את השיעור. אדם שלמד את השיעור, אך מפחד לומר אותו בקול, משאיר את ילדיו חשופים לשיעור הבא.
קיר הברזל
זאב ז׳בוטינסקי כתב על קיר הברזל מפני שהבין עיקרון פשוט: לא עושים שלום עם מי שעדיין מאמין שאפשר לשבור אותך. קודם הוא צריך להבין שלא תיעלם. שלא תיסוג מכל מקום. שלא תקרוס מבפנים. ושלא תוותר על זכותך לחיות כאן.
בשבעה באוקטובר אויבינו לא ראו רק גדר. הם ראו סדק. הם ראו מדינה שמדברת על סרבנות, קרע פנימי, שנאת אחים ופירוק צה״ל מבפנים. המחבלים לא חדרו רק דרך פרצה פיזית. הם חדרו גם דרך תחושת חולשה לאומית.
ויכוחים פנימיים הם חלק מדמוקרטיה. מחלוקת אינה סכנה כשלעצמה. אבל כשהיא הופכת לשנאה, האויב קורא אותה אחרת. כאשר צה״ל הופך לכלי ניגוח פוליטי, וכאשר אנו עסוקים בהחלשת עצמנו, אויבינו רואים הזדמנות.
העתיד שלנו יהיה בטוח יותר כאשר רוב העם יחזור לצדקת הדרך. לא מתוך עיוורון, אלא מתוך הבנה. אין לנו מדינה אחרת. אין לנו צבא אחר. ואין לנו אפשרות היסטורית נוספת להפקיר את ביטחון ילדינו בידי מי שמצהירים בגלוי מה הם מבקשים לעשות לנו.
לא מתוך שנאה, אלא מתוך אהבה לילדינו
הלקח משבעה באוקטובר איננו שעלינו לשנוא יותר. שנאה איננה אסטרטגיה. הלקח הוא שעלינו להיות מפוכחים יותר, מאוחדים יותר, חזקים יותר ונכונים יותר להגן על עצמנו.
לא כל ערבי הוא מחבל. לא כל ערבי תומך חמאס. אבל מי שתומך בטבח, מצדיק טבח, מחנך לטבח, מממן טבח או מסתיר את מבצעיו — אינו יכול לקבל חופש פעולה ליד גני הילדים שלנו.
זו אינה קיצוניות. זו אחריות בסיסית של מדינה ריבונית.
מי שאומר “לעולם לא עוד”, אך מתנגד לכל פעולה שמונעת את ה“עוד” הבא, הופך את הסיסמה לטקס חלול. “לעולם לא עוד” איננו משפט לטקסי זיכרון. זו מדיניות ביטחון.
נצח ישראל
חשוב לזכור: האימפריה האשורית, הבבלית, הרומית, הסלאוקית והביזנטית כבשו את העם היהודי, הגלו אותו וניסו למחוק אותו. כולן נעלמו. העם היהודי נשאר.
ההיסטוריה היהודית איננה סיפור של עם שלא הותקף. זה סיפור של עם שהותקף שוב ושוב — וקם. הוכה — ובנה. הוגלה — וחזר. נרדף — והקים מדינה.
זה איננו נס בלבד. זו תודעה לאומית, אמונה, זיכרון, כוח, משפחה, צבא, אדמה ואחריות.
גם את ניסיון ההשמדה הנוכחי נעבור. אבל נעבור אותו רק אם נבין מול מה אנחנו עומדים. צריך לחדול להתנצל על עצם קיומנו, ולחזור לדבר בשפה פשוטה של עם חפץ חיים: אנחנו כאן כדי להישאר.
תמחה את זכר עמלק מתחת השמים — לא תשכח
כדי להבטיח את עתיד ילדינו, עלינו לזכור את תשעה באב, הפוגרומים, הפרהוד, הפרעות, השואה, רצח משפחת פוגל ושבעה באוקטובר. לא כדי לחיות בעבר. כדי לא לאפשר לעבר לחזור בתחפושת חדשה.
אין לנו ברירה אלא להרחיק משטחי ארץ ישראל כל כוח חמוש, מאורגן ואידיאולוגי שמבקש להשמיד יהודים. לא מתוך שנאה, אלא מתוך אהבה. לא מתוך נקמה, אלא מתוך אחריות.
המטרה אינה שליטה לשם שליטה. המטרה היא שילדי רמת השרון, הרצליה, שדרות, בארי, איתמר, ירושלים ותל אביב לא יהיו תלויים בחסדיהם של מי שמחכים לסדק הבא.
השביעי באוקטובר לימד אותנו שיעור עתיק בלבוש מודרני: כאשר קיר הברזל נסדק, הרוע נכנס. לכן עלינו לבנות אותו מחדש. בצבא, בחברה, בתודעה, באחדות ובאמונה בצדקת הדרך.
“אנחנו צריכים לזכור — לא כי אנו שונאים ערבים, אלא כי אנו אוהבים את ילדינו.”
מקור: סיכום רעיוני של המאמר.
