ביום שישי האחרון טיילתי בפתח תקווה, בשכונת אם המושבות. כן, גם לי זה נשמע מוזר.
פתאום ראיתי בזווית העין שלט בכיכר גיסין: “מאורעות תרפ״א — שבט אבו כישכ תקף את פתח תקווה בשנת 1921.”
בשנייה אחת עלו בי הסיפורים שאבא שלי, שלום הירש, סיפר לי בילדותי. הוא דיבר על השבטים הבדואיים שישבו באזור שבו נמצאת היום רמת השרון, עוד לפני שקראו לה עיר־שלום.
שבט אבו כישכ ישב בדרום־מזרח רמת השרון. שבט ג’לל אל־קביליה ישב בצפון־מערב, ליד גלילות. שנים חשבתי שזו אולי אגדה משפחתית. אולי מיתוס מקומי. אבל הנה, האמת חזרה אליי כמו בומרנג שנזרק ב־1921 ונחת לי בפנים ב־2025.
לפני הנכבה ולפני הכיבוש
התקיפה על פתח תקווה בשנת 1921 התרחשה כ־27 שנה לפני מה שהם מכנים “הנכבה” של 1948, וכ־46 שנה לפני מה שהם מכנים “הכיבוש” של 1967.
זו הייתה מתקפה יזומה של אנשי שבט אבו כישכ. הם יצאו מהאזור שמוכר לנו היום כנווה רסקו ברמת השרון, חמושים, כדי לפגוע ביהודים בפתח תקווה.
לא כתגובה לגירוש. לא בגלל 1967. לא בגלל גבולות. לא בגלל מדינה יהודית שכבר קמה. זה קרה עוד כשהיהודים כאן רק נטעו עצים, הקימו משקים, ובנו חיים.
ההיסטוריה שלא מסתדרת עם הנרטיב
זו עובדה היסטורית כתובה ומתועדת, אבל היא כמעט נעלמה מהשיח הציבורי. כי כשאנשי שבט ערבי תוקפים יהודים בשנת 1921, זה לא מסתדר עם הסיפור הנוח.
הסיפור הנוח רוצה שהיהודי תמיד יתנצל. תמיד יסביר. תמיד יוכיח שהוא לא התחיל. אבל ההיסטוריה לא תמיד משתפת פעולה עם מערכי שיעור מטעם ועדת הקישוט של התודעה. לראות את זה כתוב פתאום על שלט אבן פשוט, באמצע רחוב, זו לא רק תזכורת. זו גם אזהרה.
רמת השרון שלפני רמת השרון
השבטים הערביים שנדדו באזור שלימים הפך לעיר־שלום, רמת השרון, לא נלחמו אז על פליטות או על גבולות. במקרה הזה, הם יצאו לפגוע בשכן היהודי עוד לפני שהייתה כאן מדינה יהודית.
ההיסטוריה לא נעלמת. היא רק מחכה שנתעלם ממנה שוב, כדי לחזור וללמד אותנו לקח.
הציונות איננה אשמה
הציונות איננה אשמה. היהודים שהקימו את עיר־שלום, וגם תושבי רמת השרון של היום, אינם אחראים למעשי הרצח של 1921.
חזרת היהודים לארץ ישראל, ההתיישבות היהודית והקמת רמת השרון אינן פשע. הן תקווה. הן שורש. הן הסיבה שאנחנו עדיין כאן.

