אבל העם התמהמה. העולם עצם עיניים. וב־1941, התחיל הטבח. עד 1945 – שישה מיליון. ב־1948, עוד לא הספקנו לנשום – והערבים, שותפיה של גרמניה, ניסו להשלים את מה שהיטלר לא הספיק. הפעם בארץ ישראל.
"שני ימי זיכרון סמוכים כל שנה,
לטובת החישוב הכללי
כמה עולה לנו עם מדינה
וכמה עולה לנו בלי"
(צור ארליך)
גם אז – העולם ראה. ושתק. לא עשו כלום. ככה זה – אוהבים אותנו חלשים, בלי מדינה, בלי נשק, בלי יכולת להחזיר.
מרדכי הורוביץ חתם את זה כך: "אם את הלקח הזה לא למדנו – הגרמנים בזבזו עלינו טונות של ציקלון ב' לחינם."
לקח השואה הוא אחד וברור: לעולם לא עוד – בלי מדינה, צבא וחרב לא נוכל להבטיח את קיומנו. אבל מה? אנחנו שוכחים מהר, מפקפקים בצדקת הדרך, מניחים את החרב. אומרים – "אנחנו לא נהיה כמותם" – וכך ההיסטוריה חוזרת. והמחיר – אסון.
