אורי הירש

מחשבות ותובנות על תרגול תנועתי־תפקודי, קטלבלס, יוגה ופילאטיס

דף הבית » ציונות » קללת אדריאנוס – בדיית פלשתין

קללת אדריאנוס – בדיית פלשתין

בשנת 135 לספירה, לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, נקט הקיסר הרומי אדריאנוס צעדים קשים נגד העם היהודי בארץ ישראל. המקורות היהודיים מתארים גזרות שמד, ובהן איסורים על לימוד תורה, ברית מילה וקיום מצוות. ירושלים הפכה לאיליה קפיטולינה, ושמה של הפרובינקיה יהודה הוחלף בסוריה פלשתינה.

השם פלשתינה היה מוכר עוד קודם לכן, אך השימוש בו במקום השם יהודה לאחר המרד כניסיון לנתק את הקשר בין העם היהודי לארצו. לא רק לדכא מרד, אלא למחוק את זהותה הלאומית והתרבותית של העם היהודי.

כמעט אלפיים שנה חלפו, והשאלה עדיין עומדת: האם שינוי שמה של ארץ יכול לשנות את זהותה ההיסטורית?

מחיקת השם לא מחקה את העם

הרומאים החריבו, גירשו, אסרו ורדפו. אבל הם לא הצליחו לנתק את העם היהודי מארץ ישראל. לאורך דורות הגלות המשיכו יהודים להתפלל לירושלים, להזכיר אותה בחגים ובמועדים ולשמר את זיקתם לארץ בתפילה, בלימוד ובמסורת. בטקס הנישואין נשמר הפסוק: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהילים קל"ז).

הריבונות היהודית אבדה, אך הזהות הלאומית והזיקה לארץ נשמרו. הציונות המודרנית לא המציאה את הקשר הזה. היא ביקשה לחדש את הריבונות היהודית במולדת העם היהודי. יסודותיה הם עם ישראל, תרבות ישראל וארץ ישראל.

צדקת הדרך: מהצהרת בלפור לכתב המנדט

בשנת 1917 פרסמה ממשלת בריטניה את הצהרת בלפור, שתמכה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בשנת 1920 התקבלה החלטת סן רמו, וב־24 ביולי 1922 אישר חבר הלאומים את כתב המנדט על פלשתינה.

כתב המנדט הכיר במפורש בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ובבסיס לכינון מחדש של ביתו הלאומי. הוא הטיל על בריטניה את האחריות לקידום הבית הלאומי היהודי, לעידוד העלייה וההתיישבות היהודית.

המשפטן האמריקאי פרופ' יוג'ין רוסטוב, שהיה ממנסחי החלטה 242 של מועצת הביטחון, טען שהזכות המשפטית להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון נובעת מאותן הוראות מנדט שאפשרו התיישבות יהודית בתל אביב, בחיפה ובירושלים לפני קום המדינה.

גם המשפטן האמריקאי דאגלס פיית' הציג עמדה דומה. לדבריו, הטענה המשפטית היהודית ליהודה ושומרון נשענת על אותו מקור היסטורי ומשפטי שעליו נשענת התביעה היהודית לארץ ישראל כולה.

אלה אינן רק שאלות של גבולות וביטחון. מדובר בשאלת הזכות הלאומית של העם היהודי על ארצו.

בדיית פלסטין: המאבק על שם הארץ

השימוש בשם פלשתינה אינו חדש. בתקופת המנדט הבריטי הוא היה שמה הרשמי של ארץ ישראל, ושימש את כלל תושביה. גם מוסדות ציוניים מרכזיים השתמשו בשם זה, ובהם בנק אנגלו־פלשתינה והעיתון Palestine Post.

אין ולא היה עם ערבי פלשתינאי. עד 1948 היה השם "פלשתינה" שמה הרשמי של ארץ ישראל תחת הכיבוש הבריטי, ובשם זה פעלו גם מוסדות מרכזיים של המפעל הציוני. הפרדת הסכסוך הפלסטיני מהמאבק הערבי הרחב היא תחבולה תודעתית, מעין "תקייה פוליטית", שנועדה להסתיר את התמונה המלאה. בידוד האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל מתוך העולם הערבי הרחב במזרח התיכון הופך את יחסי הכוחות: ישראל הקטנה מוצגת ככובשת, והצד הערבי כנכבש. זהו הרעיון שמאחורי הטענה על "בדיית פלסטין": יצירת מסגור תודעתי המסתיר את המאבק הערבי הרחב נגד קיומה של הריבונות היהודית במזרח התיכון, ובפרט בארץ ישראל.

כבר בשנת 1964, שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, הוקם אש״ף במטרה לשחרר את פלסטין כולה. אמנת הארגון הגדירה את הארץ כחלק מהמולדת הערבית הגדולה ושללה את חוקיות הקמתה של ישראל.

באותה עת היו ירושלים, יהודה ושומרון בשליטת ירדן, ורצועת עזה בשליטת מצרים. המאבק שהגדיר אש״ף לא הוגבל לשטחים שישראל השתלטה עליהם בשנת 1967. הוא כוון גם נגד עצם קיומה של הריבונות היהודית.

בשנת 1977 אמר זוהייר מוחסין, ממנהיגי אש״ף: "העם הפלסטיני אינו קיים", והסביר שההצגה של זהות פלסטינית נפרדת נועדה למטרות פוליטיות וטקטיות במסגרת המאבק בציונות.

אחמד שוקיירי, ממייסדי אש״ף, תיאר את פלסטין כחלק מדרום סוריה. גם עזמי בשארה, לימים חבר הכנסת, הציג תפיסה שלפיה קיימת אומה ערבית ולא אומה פלסטינית נפרדת.

האמירות האלה ממחישות את השימוש הפוליטי בזהות הפלסטינית ואת הקשר שבין הלאומיות הערבית הרחבה לבין ההתנגדות לציונות.

המלחמה על התודעה

המאבק על ארץ ישראל אינו מתנהל רק בשדה הקרב. הוא מתנהל גם באמצעות מילים, שמות, מפות והגדרות. נעמי שמר הציגה בסרט "אל בורות המים" תפיסה שלפיה אין לישראל סכסוך נפרד עם הפלסטינים, אלא מלחמת קיום מול העולם הערבי. לדבריה, בידוד האוכלוסייה הערבית המקומית מתוך העולם הערבי הרחב הוא מהלך חכם וערמומי, המשנה את תמונת יחסי הכוחות. ישראל הקטנה, המוקפת במדינות ערביות, מוצגת כגוליית. האוכלוסייה הערבית המקומית מוצגת כדוד. 

זהו בעיניי הרעיון שמאחורי בדיית פלסטין: מסגור תודעתי המציג את המאבק כעימות בין מדינה גדולה וכובשת לבין עם קטן ונכבש, במקום להציג את המאבק הערבי הרחב נגד הריבונות היהודית בארץ ישראל. באותו הקשר אני רואה גם את השימוש במונח "הגדה המערבית" במקום בשמות ההיסטוריים יהודה ושומרון. השמות אינם משנים את הגאוגרפיה, אך הם משפיעים על הדרך שבה הציבור תופס את ההיסטוריה, הזהות והזיקה הלאומית לארץ.

גם ההיסטוריון בן־ציון נתניהו, גולדה מאיר ודוד בן־גוריון עסקו בשאלת הזהות הלאומית של ערביי הארץ ובמשמעותו הפוליטית של השם פלשתינה.

גולדה מאיר אף הזכירה כי בתקופת המנדט נשאה בעצמה דרכון פלשתינאי. לדבריה, תושבי ארץ ישראל נקראו אז פלשתינאים.

המאבק על הזהות גם בתוך ישראל

המאבק התודעתי אינו מתקיים רק בזירה הבינלאומית. גם בתוך החברה הישראלית מתנהל ויכוח על צדקת הדרך הציונית, על זכויותיו ההיסטוריות של העם היהודי ועל הריבונות בארץ ישראל.

בחלקים מהאקדמיה, בתקשורת ובמערכת הפוליטית מאמצים תפיסות המבקשות להחליף את הגדרתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי במסגרת לאומית אחרת. אני רואה בכך ויכוח עמוק יותר משאלת הגבולות. זו מחלוקת על עצם משמעותה של הציונות.

הזכות של אדם להחזיק בעמדה פוליטית אינה מוטלת בספק. אבל גם את משמעותה של העמדה צריך לבחון: האם היא מכירה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארצו, או מבקשת לבטל את הריבונות היהודית?

התנ"ך, ההיסטוריה והזכות על הארץ

התנ"ך הוא מקור מרכזי בזהותו ההיסטורית והלאומית של העם היהודי. הוא אינו רק ספר דתי, אלא גם יסוד בזיכרון הלאומי ובזיקה המתמשכת של העם לארץ ישראל.

לצד התנ"ך עומדים הממצאים הארכאולוגיים, ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית, המסורת שנשמרה לאורך הדורות וההכרה הבינלאומית בעת החדשה.

ההתכחשות לקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל אינה רק מחלוקת על העבר. יש לה השלכות על האופן שבו נתפסת זכותו לריבונות בהווה.

קללת אדריאנוס

צפריר רונן ז"ל הזהיר בכנס ירושלים בשנת 2007 מפני האפשרות לאבד את הארץ באמצעות שינוי שמה. בדבריו התייחס לשינוי השם שביצעו הרומאים לאחר מרד בר כוכבא ולשימוש הפוליטי בשמות הארץ בימינו.

הטענה שלו הייתה פשוטה: שינוי שם הארץ אינו רק פעולה לשונית. הוא עשוי לשנות את האופן שבו העולם מבין למי הארץ שייכת ומהי זהותה. הקיסר אדריאנוס ביקש למחוק את השם יהודה. כמעט אלפיים שנה לאחר מכן מתנהל מאבק נוסף על שמה, זהותה וריבונותה של ארץ ישראל.

אפשר לשנות שמות במפות, במסמכים ובכותרות. אי אפשר למחוק באמצעותם את ההיסטוריה של העם היהודי ואת זיקתו לארץ ישראל.

לצפייה בסדרת הסרטונים "קללת אדריאנוס"

צפייה בסדרה ביוטיוב