העברית היא אחת השפות היחידות בעולם שחזרו לחיים. היא ישנה אלפיים שנה וזינקה מדפי התנ״ך ישר אל המקלדת והסמארטפון. היופי הוא שהיא תמיד ידעה להתחדש בלי לאבד את עצמה. מילים כמו טלפון ורובוט השתלבו בחוקי הבית הקיימים. הן לא פירקו את ההיגיון הפנימי של השפה.
הדקדוק שלה פשוט וחכם. האבחנה בין זכר לנקבה היא תחבירית בלבד. היא מעולם לא הייתה פוליטית או ערכית. המילים הכי חזקות בשפה הן כולן ממין נקבה. קחו לדוגמה את המילים הצלחה, חוכמה, בינה ותבונה. אף גבר לא הרגיש מופלה מזה. להפך. אם ההצלחה היא נקבה והכישלון הוא זכר, לפחות מצאנו את מי להאשים.
חוקי התנועה של השפה
באותו אופן, לשון הזכר הכללית לקבוצה מעורבת היא פשוט כלל עתיק. מטרתו היא לצורך זרימה ובהירות, ולא דירוג חברתי של בני אדם. בעולם התנועה והיוגה כולם מבינים זאת היטב. שם התרגיל לחוד ומין המתרגל לחוד. כשאישה מבצעת את המנח "כלב מביט מטה", אף אחת לא תעצור את השיעור. היא לא תדרוש לתקן ל"כלבה מביטה מטה".
הניסיון לכפות את השפה וליצור התאמה כפויה לכל שם עצם הוא טעות. הוא הופך את השפה למסורבלת ואבסורדית. השפה יודעת להבדיל בין האדם למילה שמתארת את העצם. אישה שמתרגלת את "תנוחת העץ" לא עושה את "תנוחת העצה". כך עברנו ממנח זקוף של צמיחה למתן ייעוץ משפטי.
זה עובד בדיוק אותו הדבר גם מחוץ לסטודיו. אישה מנהלת עיר ועומדת בראש הארגון. לכן אישה היא ראש העיר ולא "ראשת העיר". המילה "ראש" נשארת ראש, בדיוק כפי ש"קיר" נשאר קיר. איש לא ימציא "קירה חזקה" רק כי אישה נשענת עליו. אין שום סיבה דקדוקית או הגיונית שנצטרך לדפוק את הראשה בקירה.
התפקיד האמיתי של הנקודה
הבעיה מתחילה כשהופכים את הדקדוק לכלי להצהרות אידיאולוגיות. אז נוצרת שפה משובשת שאי אפשר לקרוא או לדבר. כשתלמיד בן 13 נתקל בהודעה מבית הספר, הוא הולך לאיבוד. טקסט כמו "התלמידות.ים מתבקשות.ים להביא את מחברותיהן.ם" מרגיש כמו חידת היגיון של השב"כ.
הנקודה הזו באמצע המילה לא מייצרת שוויון. היא פשוט תקלה חמורה. התפקיד של נקודה בשפה העברית הוא אחד ויחיד: לציין סוף משפט. היא לא נועדה לעצור מילה באמצע שלה. כשתוקעים אותה בתוך המילה, היא שוברת את רצף הקריאה והמחשבה.
אם נשנה את חוקי התנועה של השפה לפי האופנה, נגיע לאבסורד. אנחנו נהפוך את המתרגלת שמבצעת את "תנוחת ההר" למתרגלת את "תנוחת ההרה". בכך הפכנו דימוי של הר איתן ויציב לאישה בהיריון. השפה כבר לא תהיה מתקדמת. היא תהפוך לבדיחה. שמירה על עברית תקינה אינה פחד מקדמה. להפך. שפה ברורה מאפשרת להתקדם, לחשוב, לצחוק ולכתוב ספרים בלי מדריך הפעלה.
הזיכרון הלאומי שלנו
החיבור לשפה הוא חיבור ישיר לציונות. זה הכלי שחיבר קיבוץ גלויות מופלא. כשעולה ממרוקו, עולה מפולין ועולה מתימן נפגשו בארץ, הם לא הבינו זה את זה. רק העברית חיברה אותם לעם אחד.
ההיסטוריה מראה ששינוי השפה הוא כלי מסוכן. כשקיסר רומא אדריאנוס רצה למחוק את העם היהודי, הוא לא התחיל בהרג. הוא התחיל במחיקת התרבות והזהות. הוא שינה את השם של ארץ "יהודה" ל"פלשתינה". מטרתו הייתה לנתק את הקשר הברור בין העם לאדמתו ולמחוק את הזיכרון הלאומי. כשמישהו משבש את העברית, הוא עושה פעולה דומה. הוא מוחק לעצמו את השורשים ואת תחושת השייכות.
