מיום תחייתה של מדינת ישראל במאי 1948, היא ידעה שבע מלחמות (ומספר רב של מבצעים צבאיים אחרים), את כולן סיימה כשידה על העליונה. רק במלחמה אחת ישראל נוצחה — במלחמה על צדקת הדרך מבית, ובמלחמה על דעת הקהל העולמית.
הערבים הבינו כי לא ניתן להכריע את המיעוט היהודי במזרח התיכון בכוח הנשק, ואי אפשר לדרוש את ארץ ישראל, ובפרט את ירושלים, יהודה והשומרון, כאשר אתה נקרא "ערבי". לכן, הם המציאו את "העם הפלסטיני" — כלי דרכו יכלו לנסות ולכבוש את הארץ מחדש. למרבה הצער, התחכום הערבי במלחמה הפסיכולוגית נגד המיעוט היהודי, זכה לסיוע בלתי נתפס מצד האקדמיה, התקשורת והמערכת הפוליטית הישראלית.
הערבים במיעוט, אך לא במספר
מול המדינה היהודית ניצבות 23 מדינות ערביות. ישראל יושבת על שטח של 20,770 קמ"ר לעומת 13,486,861 קמ"ר של מרחב ערבי-אסלאמי. בישראל כ-7 מיליון יהודים, בעוד שבמרחב יש כ-350 מיליון ערבים. אך אין זו שאלה של מספרים – זו שאלה של צדקת הדרך, של עמידה על שלנו.
האם הערבים היו כאן קודם?
התשובה ההיסטורית לכך ברורה: לא. רוב רובם של הערבים שישבו בארץ ישראל בראשית המאה ה-20, לא היו בנים למשפחות שגרו כאן מאות בשנים, אלא מהגרים שהגיעו בגלים גוברים החל מאמצע המאה ה-19. ההון היהודי, המודרניזציה, וההתעוררות הלאומית היהודית – הם שיצרו מוקד משיכה כלכלי ואנושי, שהביא עמו הגירה ערבית לתוך הארץ, לא מתוכה. כך הפכה תודעת הזכות הערבית על הארץ לבדיה פוליטית, שהתעלמה לחלוטין מן העובדות ההיסטוריות והדמוגרפיות.
"הכיבוש" של 1967 – נרטיב שקרי
ב-1967 שחררה ישראל את ירושלים, יהודה והשומרון מהכיבוש הירדני. ארגון הפת"ח הוקם כבר ב-1959, ואש"ף נוסד ב-1964 – שנים לפני ששת הימים. משמעות הדבר היא שהמאבק הערבי איננו על גבולות 1967, אלא על עצם קיומו של העם היהודי במזרח התיכון.
הערבים רצחו יהודים בפרעות עוד הרבה לפני "הכיבוש":
-
630 – טבח יהודי ח'ייבר
-
1834 – טבח בצפת
-
1886 – טבח בפתח תקווה
-
1908 – טבח ביפו
-
1920 – פרעות תר"פ (תל חי)
-
1921 – פרעות תרפ"א
-
1929 – טבח חברון וצפת (תרפ"ט)
-
1933 – אלימות עם עליית היקים
-
1936–1939 – המרד הערבי הגדול
-
1938 – טבח בטבריה
-
1944 – מבצע אטלס
-
1947 – דחיית תוכנית החלוקה
-
1948 – מלחמת העצמאות
-
1956 – מלחמת סיני
כל אלה קדמו למה שמכונה כיום "הכיבוש של 67’".
צדקת הדרך
אין עם בעולם שהצדק ההיסטורי שלו שבוי כל כך בידי שקר מתמשך כמו העם היהודי בארצו. הדה-לגיטימציה של הריבונות היהודית בארץ ישראל לא צומחת מתוך טיעון משפטי או מוסרי, אלא משנאה ומהנדסת תודעה. מול זאת, עלינו לשוב ולשנן את האמת ההיסטורית:
"לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו, כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו."
– ספר מקבים א', פרק טו', פסוקים לג–לד
הטקסט הזה נכתב מאות שנים לפני האימפריות המודרניות, לפני כל מפת חלוקה. זהו קולו של עם ששב הביתה לא מכוח החרב, אלא מכוח הצדק. הכיבוש האמיתי – הוא זה שנעשה לנו, במשך דורות.
המשפט הבינלאומי לצידנו
-
ועדת לוי (2012) – ועדת משפטנים בראשות השופט בדימוס אדמונד לוי, שמונתה על ידי ממשלת ישראל:
"לפי הדין הבינלאומי, זכותו של יהודי להתיישב בכל יהודה ושומרון. במלחמת ששת הימים הושב מעמדו החוקי של השטח למעמדו המקורי – שטח שיועד לשמש בית לאומי לעם היהודי."
– דו"ח ועדת לוי, ממשלת ישראל, יולי 2012 -
דאגלס פיית', לשעבר תת-שר ההגנה של ארה"ב, משפטן ומומחה לדין בינלאומי:
"אם ליהודים אין זכויות חוקיות ליהודה ושומרון, אז אין להם זכויות באף חלק מארץ ישראל."
– Douglas Feith, Middle East Quarterly, 1996 -
פרופ’ יוג’ין רוסטוב, סגן מזכיר המדינה האמריקני לשעבר, מאדריכלי החלטה 242:
"הזכות של יהודים להתיישב בתל אביב היא אותה זכות שיש להם להתיישב גם בשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים."
– Eugene V. Rostow, The New Republic, 1991 -
חבר הלאומים, המנדט על פלשתינה (1922):
"הכרת הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, וזכותו להקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו."
– The Mandate for Palestine, League of Nations, 24 July 1922 -
הצהרת בלפור (1917):
"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה…"
– The Balfour Declaration, 2 November 1917
שורשינו – התנ”ך
-
"כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם"
– בראשית י"ג, פסוקים 14–15 -
"ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך… לאחוזת עולם"
– בראשית י"ז, פסוקים 7–8 -
"לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת"
– בראשית ט"ו, פסוק 18
גם הקוראן מכיר בזכות היהודית
"עמי, בואו אל הארץ הקדושה אשר ציווה אלוהים לכם, ולא תסגו לאחור פן תאבדו."
– הקוראן, סורה 5 (אל-מאאידה), פסוק 21
התנ"ך – עוגן הזהות והזכות
התנ"ך איננו רק ספר דתי; הוא תעודה לאומית עתיקה, מסמך כינון היסטורי ותרבותי ראשון במעלה. הוא נכתב בידי העם היהודי, בשפתו העברית, על אדמתו ההיסטורית. כל תביעה לזכותנו על הארץ נשענת – הלכה ולמעשה – על היסודות שהונחו בו.
מי שמתבייש בתנ"ך או "מתנער ממנו בשם חילוניות", בעצם מתנער מהזכות שלנו על הארץ. בלי התנ"ך – אין עם יהודי, אין זכות היסטורית, ואין סיבה שנהיה פה. בלי זה – אנחנו רק עוד קולוניה.
