בשנה האחרונה, ובפרט סביב יום העצמאות, נדמה שאי אפשר לפתוח עיתון, אתר חדשות או אולפן בלי לקבל את אותה תמונה: רע פה. רע כלכלית, רע ביטחונית, רע מדינית, רע חברתית. בידוד, ייאוש, אבטלה, קריסה, פשיזם, בריחה לברלין. עוד רגע האחרון יכבה את האור, אם רק ימצא איפה שמו את המתג.
אבל יש משהו מוזר בפער הזה.
מי שחי כאן, ולא רק קורא כותרות על ישראל, רואה תמונה מורכבת הרבה יותר. הוא רואה מדינה עמוסה, יקרה, רועשת, עצבנית, מתווכחת, לפעמים בלתי נסבלת, אבל גם חזקה, בונה, עובדת, מתפתחת, מחדשת, מגינה על עצמה ומשפרת את חיי אזרחיה בקנה מידה היסטורי.
בין ביקורת לבין תודעת ייאוש
כאן בדיוק צריך להבחין בין ביקורת לבין תודעת ייאוש.
ביקורת אמיתית שואלת מה צריך לתקן. תודעת ייאוש מספרת שהכול אבוד. אדם שמבקר רואה בעיות ומבקש לטפל בהן. מי שמוכר ייאוש הופך את הבעיות לכל הסיפור, עד שהקורא כבר לא רואה מדינה, אלא רק אולפן עם תאורה קשה.
לא פעם נדמה שחלק מהכותרות אינן מתארות רק מציאות, אלא גם אכזבה אידיאולוגית. כאשר הציבור בוחר שוב ושוב בדרך לאומית, ביטחונית, מסורתית וציונית יותר מכפי שחלק ממעצבי השיח היו רוצים, קל מאוד להציג את הבחירה עצמה כבעיה. לא אומרים לציבור שהוא טעה. זה גס מדי. פשוט מסבירים לו שהמדינה שהוא בחר נראית נורא.
כך נוצרת מראית עין מתוחכמת: לא מתקיפים את הבוחר, רק את “המצב”. הדרך אינה מותקפת ישירות, אלא דרך דיבור בלתי פוסק על “קריסה”. המחנה הלאומי לא תמיד מוזכר בשמו, אבל תמונת המציאות נבנית כך שכל מה שנבנה כאן נראה כמו כישלון.
אבל מי שמרים רגע את הראש מהכותרת היומית ומסתכל על ישראל בפרספקטיבה היסטורית, מקבל תמונה אחרת לגמרי.
החיים עצמם מספרים סיפור אחר: מדינה יהודית קטנה, מוקפת אויבים, שקמה כמעט בלי כלום, עמדה מול מלחמות, טרור, חרמות ומשברים, ובנתה בתוך כמה עשורים צבא חזק, כלכלה מתקדמת, חקלאות, מים, רפואה, תעשייה ביטחונית, הייטק, תרבות, ספורט, תשתיות וחברה חיה שממשיכה להוליד, לעבוד, ללמוד, לשרת, להתווכח ולבנות.
לא הכול טוב כאן. הסיפור של ישראל, לעומת זאת, אינו סיפור של קריסה. הוא סיפור של תקומה.
הכותרות אומרות קריסה. החיים אומרים אחרת
החדשות נועדו למשוך תשומת לב. הן מחפשות חריגה, סכנה, פחד, כעס, אשמה. זו לא תמיד קונספירציה. לפעמים זו פשוט השיטה. אם מטוס נחת בשלום, אין כותרת. אם הוא כמעט נחת על עגלת קפה, יש אולפן פתוח.
הבעיה מתחילה כשאדם צורך שנים של כותרות כאלה, ומתחיל לחשוב שהכותרת היא המציאות כולה.
יש בישראל כשלים, עוולות, טעויות ומערכות שחייבות תיקון. צריך לבקר ממשלות, פקידים, תקשורת, בתי משפט, צבא, משטרה, רשויות מקומיות וכל גוף ציבורי שחושב שהאזרח נברא כדי למלא טפסים. ביקורת היא דבר חיוני. בלי ביקורת מדינה נרקבת.
אבל בלי פרופורציה, גם ביקורת הופכת לתעמולה.
כאשר בוחנים את ישראל לאורך זמן, מתקבלת תמונה אחרת לגמרי מזו שמופיעה לא פעם בכותרות. התמונה הזו אינה מוחקת בעיות. היא רק מחזירה אותן לגודל האמיתי שלהן.
קנה המידה שנעלם מהאולפן
ב־1948, כאשר הכריזה מועצת העם על הקמתה מחדש של מדינה יהודית בארץ ישראל, חיו כאן כ־650 אלף יהודים בלבד. הם חיו בלב מזרח תיכון עוין ואלים, בלי עומק אסטרטגי, בלי גבולות שקטים, בלי כלכלה חזקה ובלי ודאות שהמדינה שזה עתה נולדה תשרוד את השנה הראשונה שלה.
לפני כן, במשך דורות, יהודים בעולם ידעו היטב מה פירוש חיים בלי מדינה, בלי צבא, בלי ריבונות ובלי כתובת שמגינה עליהם. פוגרומים, פרעות, פרהוד, השפלות, גירושים, ובסוף גם שואה. שישה מיליון יהודים הושמדו באירופה, והעולם הנאור, ברובו, גילה שוב את הכישרון העתיק לעמוד מהצד ולנסח דאגה.
ב־1947 עדיין לא הייתה ליהודים מדינה עצמאית. שנה לאחר מכן עמדנו מול צבאות ערב שניסו לחסל את המדינה ביום שבו נולדה. במלחמת יום הכיפורים שילמנו מחיר דמים כבד. בשנות אוסלו התפוצצו אוטובוסים בלב הערים. ב־2005 נעקרו כ־9,200 יהודים מגוש קטיף וצפון השומרון, ולאחר מכן הפכה רצועת עזה לבסיס טרור שממנו נורו רקטות על יישובי הדרום והמרכז.
אלה לא זיכרונות רחוקים באלבום לאומי. זה קנה המידה שבלעדיו אי אפשר להבין את ישראל.
מדינה קטנה שהפכה לגורם עולמי
ישראל היא מדינה קטנה מאוד במונחים גאוגרפיים ודמוגרפיים. אין לה אוכלוסייה של מעצמה, שטח של מעצמה או משאבי טבע של מעצמה. ובכל זאת, היא הפכה לגורם בינלאומי בעל השפעה צבאית, כלכלית, טכנולוגית ודיפלומטית הרבה מעבר לגודלה.
זה לא קרה במקרה. מדינה קטנה שחיה תחת איום מתמשך נאלצה לפתח יכולות שאין למדינות רגילות את הדחיפות לפתח: מודיעין, ביטחון, חקלאות מדברית, מים, רפואה, תעשייה ביטחונית, סייבר, חדשנות, התאוששות ממשברים ויכולת קיום תחת לחץ.
הדבר המעניין הוא שההישגים האלה לא תמיד זוכים לאותו מקום שמקבל כל כישלון. מחדל אחד יכול לפתוח מהדורה. שנים של בנייה לאומית נשלחות לעמוד פנימי, ליד תחזית מזג האוויר והמודעה על מזרן במבצע.
“ישראל ברשימת 8 המעצמות החזקות ב־2017”
מקור: אתר The American Interest, לפי הקטע המצולם.
מהחרם הערבי להסכמים אזוריים
במשך עשרות שנים העולם הערבי ניסה להחזיק את ישראל בתוך טבעת של בידוד מדיני וכלכלי. החרם הערבי לא היה רק מהלך כלכלי. הוא היה מסר: ישראל היא גוף זר, זמני, מבודד, לא לגיטימי.
גם כאן המציאות השתנתה. ישראל חתמה לאורך השנים על הסכמי שלום עם מצרים וירדן, ובהמשך גם על הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערביות נוספות. אלה אינם הסכמים מושלמים, ואין בהם סוף לסכסוך. אבל הם שוברים רעיון ישן: שהעולם הערבי כולו יוכל לנעול את ישראל מחוץ לאזור עד שתיעלם.
ישראל לא נעלמה. היא התחזקה. וככל שהכוח שלה נעשה ברור יותר, גם מדינות באזור הבינו שהקשר איתה אינו רק ויתור מדיני, אלא אינטרס.
“שלום תמורת שלום: ההסכם עם איחוד האמירויות הוא הסכם השלום ההיסטורי”
מקור: בועז ביסמוט, ישראל היום, 13.08.2020.
הכלכלה שלא התנהגה כמו כישלון
יוקר המחיה בישראל אמיתי. מחירי הדיור אמיתיים. הנטל על המעמד העובד אמיתי. גם התחושה שהאזרח הקטן עובד קשה מדי בשביל להישאר במקום אינה דמיון. שום מאמר רציני לא יכול להתעלם מזה.
אבל כל אלה אינם סותרים את העובדה הרחבה יותר: ישראל עברה מכלכלה קטנה, סגורה ומוגבלת יחסית לכלכלה מערבית מתקדמת, חדשנית ויציבה. דירוגי אשראי, תוצר לנפש, תעשיית הייטק, יצוא ביטחוני, רפואה, מחקר ופיתוח, תעשיות מים וחקלאות — אלה אינם סיסמאות. הם סימנים של מדינה שבנתה לעצמה בסיס כלכלי חזק בהרבה מזה שהיה לה בעבר.
הכותרת יכולה לדבר על משבר. לפעמים בצדק. התמונה הרחבה מספרת על מדינה שהתקדמה כלכלית בקצב שאבותינו, שעמדו בתורים בשנות הצנע, היו כנראה מתקשים להאמין לו. וגם היו שואלים למה הקפה עולה כל כך הרבה, כי בכל זאת יהודים.
“הישג לכלכלה: S&P צפויה להפוך את דירוג האשראי הגבוה של ישראל לקבוע”
מקור: גד ליאור, 01.02.2019.
רמת החיים שעלתה בזמן שסיפרו לנו שהכול יורד
כאשר מדברים על “כמה רע בישראל”, כדאי לזכור גם את השינוי ברמת החיים. לפי נתוני הבנק העולמי שהוצגו לאורך השנים, התוצר לנפש בישראל עלה בצורה דרמטית מאז 1990. זו אינה רק שורה בטבלה. מדובר בעדות לשינוי עמוק באיכות החיים, בצריכה, בהשכלה, בתשתיות, בבריאות, בתעסוקה וביכולת של משפחות לבנות לעצמן עתיד.
האם זה אומר שאין עוני? ברור שלא. זוגות צעירים עדיין נאבקים במשכנתה, משפחות רבות נלחצות מהוצאות, ועסקים קטנים עובדים קשה מדי מול מערכות כבדות מדי. מדינה רצינית אינה מסתירה את זה.
ובכל זאת, מדינה נבחנת גם במגמה ארוכת הטווח שלה. במבט כזה, ישראל אינה מדינה שנעה אחורה. היא מדינה שעלתה מדרגה אחר מדרגה, גם כשהיא עושה זאת תוך כדי ויכוח קולני במדרגות.
“אחת השנים הטובות בתולדות המשק”
מקור: ממון, 31.12.2016.
מערכת בריאות עמוסה, אבל מדינה בריאה
ישראל מדורגת לאורך השנים גבוה במדדי בריאות, תוחלת חיים ושביעות רצון מהחיים. זה לא אומר שמערכת הבריאות מושלמת. מי שחיכה בתור לרופא מומחה יודע שלפעמים “רפואה ציבורית” היא שם יפה למדיטציה כפויה.
ובכל זאת, כשמשווים את ישראל למדינות רבות בעולם, התוצאה ברורה: תוחלת חיים גבוהה, מערכת רפואית מתקדמת, חדשנות רפואית, רופאים מצוינים, מחקר, חיסונים, טיפולים וטכנולוגיות שמציבים את ישראל בשורה הראשונה.
הפער בין תחושת העומס היומיומית לבין ההישג הלאומי הרחב הוא בדיוק הפער שהמאמר הזה מבקש לחשוף. קל לצלם תור. קשה יותר לצלם תוחלת חיים.
“דו״ח: אלו המדינות הבריאות ביותר בעולם – ישראל במקום 9”
מקור: ד״ר איתי גל, 20.03.2017.
אומת הסטארט־אפ אינה סיסמה
אחד הסיפורים הגדולים של ישראל הוא המעבר ממדינה שנאבקת על קיומה למדינה שמייצאת ידע לעולם. הייטק, סייבר, רפואה, חקלאות, מים, ביטחון, בינה מלאכותית, מערכות אוטונומיות, תקשורת, פיתוחים רפואיים וטכנולוגיות אזרחיות — כל אלה הפכו את ישראל ממדינה קטנה במזרח התיכון לשחקן עולמי.
כינוי כמו “אומת הסטארט־אפ” לא נולד רק מיחסי ציבור. מאחוריו יש ריכוז חריג של יזמות, מחקר, פיתוח, יחידות טכנולוגיות, אוניברסיטאות, משקיעים, מהנדסים ומנטליות שמסוגלת לקחת בעיה בלתי אפשרית ולהפוך אותה למצגת למשקיעים עד יום חמישי.
גם בתחום הזה לא הכול מושלם. ההייטק לא מחליף תעשייה מסורתית, לא פותר לבדו את יוקר המחיה ולא מבטל פערים חברתיים. הוא כן מוכיח משהו עמוק: מדינת ישראל אינה רק שורדת. היא יוצרת.
“ישראל במקום השני בדירוג הכלכלות החדשניות בעולם”
מקור: mako, 28.10.2016.
למה הישראלים עדיין מרוצים מהחיים
אחת העובדות שמערערות את תעשיית הייאוש היא שרוב הישראלים, למרות הכול, מדווחים על שביעות רצון גבוהה יחסית מהחיים. זה נשמע כמעט בלתי אפשרי למי שצורך רק אולפנים, אבל טבעי לגמרי למי שחי כאן.
משפחה, קהילה, חגים, שירות, משמעות, ילדים, חברים, עבודה, שבת, שייכות, צבא, מילואים, עזרה הדדית ובית — אלה אינם נתונים שמתאימים תמיד לכותרת, אבל הם מרכיבים את החיים עצמם.
ישראל היא מדינה רועשת. לפעמים רועשת מדי. הרעש, עם זאת, אינו כל הסיפור. מתחתיו יש חברה עם חוסן עמוק מאוד. חברה שיודעת לריב בבוקר, להתנדב בצהריים, להתווכח בערב, ולשלוח סיר למישהו בלילה.
“הישראלים מאושרים, ויש להם את כל הסיבות הטובות”
מקור: מידה, 22.03.2016.
שוק עבודה חזק יותר מכותרות הייאוש
ישראל עברה שינוי עמוק גם בשוק העבודה. שיעורי אבטלה נמוכים יחסית, השתלבות גוברת של אוכלוסיות שבעבר נשארו מחוץ למעגל התעסוקה, עלייה בהשכלה, התרחבות השירותים, ההייטק, המסחר והתעשייה — כל אלה שינו את מבנה החברה הישראלית.
עדיין יש בעיות קשות: פערי שכר, פריון עבודה, רגולציה, עומס על עסקים קטנים, מגזר ציבורי כבד מדי ומערכות הכשרה שלא תמיד מתאימות לעולם החדש. ההבדל הוא בין בעיה לבין קריסה. בעיה מתקנים. קריסה היא סיפור אחר לגמרי.
“שיעור האבטלה ירד באוקטובר ל־4.5% – שפל כל הזמנים”
מקור: גלובס, 21.11.2018.
המדינה שהתייבשה והפכה למעצמת מים
מעטים הסיפורים שממחישים את ישראל טוב יותר מסיפור המים. מדינה מדברית, שחיה שנים תחת חרדה ממשבר מים, הצליחה להפוך את המחסור ליתרון טכנולוגי. התפלה, מיחזור מים, השקיה בטפטוף, חקלאות מדברית וניהול משק מים הפכו את ישראל ממדינה שמפחדת להתייבש למדינה שמייצאת ידע לעולם.
זה הסיפור הישראלי במיטבו: לוקחים מגבלה קיומית, מתווכחים עליה עשרים שנה, מקימים ועדה, רבים על התקציב, ואז ממציאים פתרון שגם העולם רוצה לקנות.
“דוח דלויט: ישראל במקום הראשון בעולם בתחום המים”
מקור: כלכלת מים, לפי הקטע המצולם.
החיים עצמם חזקים מהאולפן
מי שקורא כותרות בלבד עלול לחשוב שהישראלים חיים בדלות, פחד וייאוש מתמידים. מבט סביב מגלה גם תמונה אחרת: צריכה פרטית, טיסות, קניות, מסעדות, בתי קפה, רכבים חדשים, טלפונים חדשים, חופשות, אירועי תרבות, ספורט, לימודים, חוגים, עסקים קטנים, משפחות וקהילות.
אין כאן זלזול בקושי של מי שלא מצליח לגמור את החודש. להפך. הקושי הזה אמיתי, וצריך לטפל בו ברצינות. חברה שבה מיליוני אנשים עובדים, לומדים, נוסעים, צורכים, מבלים, בונים משפחות ומשקיעים בעתיד, אינה חברה שחיה רק בתוך ייאוש.
“קיץ 2017: 4.5 מיליון נוסעים יעברו בנתב״ג”
מקור: דני שדה, 30.04.2017.
גם הפקק מספר סיפור
הפקקים בישראל הם לא המצאה. מי שנוסע בבוקר בכבישי המרכז לא צריך מחקר אקדמי כדי להבין שמשהו לא עובד. לפעמים די להגיע לצומת אחד ולהרגיש שהמדינה כולה החליטה לנסוע בדיוק איתך.
לצד הפקקים יש גם השקעה עצומה בתשתיות: כבישים, מחלפים, רכבות, נמלים, שדות תעופה, חיבור הפריפריה, מסילות חדשות, נתיבי תחבורה ותכנון ארוך טווח. ישראל משלמת עדיין על שנים של הזנחה בתחום התחבורה, אבל היא אינה עומדת במקום. היא בונה תוך כדי תנועה, ולעיתים, למרבה הצער, תוך כדי נתיב חסום.
השאלה אינה אם התחבורה הציבורית מושלמת. היא רחוקה מזה. השאלה היא האם ישראל מתקדמת או מתפרקת. התשובה, גם כאן, ברורה יותר כשמרימים את הראש מהפקק.
“הבוקר: הממשלה תדון בתוכנית השקעות ענקית ב־116 מיליארד שקל”
מקור: כלכליסט, 03.09.2015.
ישראל לא רק נוסעת בטכנולוגיה. היא מייצרת אותה
ישראל הפכה גם לזירה חשובה בתחום הרכב החכם, התחבורה האוטונומית והטכנולוגיות שמעצבות את עולם התחבורה הבא. מובילאיי וחברות נוספות הפכו את ישראל למוקד ידע משמעותי בתחום שבו מדינות גדולות בהרבה מנסות להוביל.
לא כל חזון מתממש בקצב שמבטיחים. בדרך כלל המציאות מגיעה קצת אחרי המצגת, ולפעמים גם אחרי שלושה מכרזים. הכיוון, בכל זאת, ברור: ישראל אינה רק צרכנית של טכנולוגיה. היא מייצרת אותה.
“ישראל – מגרש המשחקים העולמי של מפתחי הרכב האוטונומי”
מקור: TechNation, 10.04.2019.
מעם שמבקש הגנה למדינה שמגינה על עצמה
אי אפשר לדבר על ישראל בלי לדבר על ביטחון. האיום לא נעלם. הוא משנה צורה: פעם צבאות ערב סדירים, אחר כך טרור מתאבדים, אחר כך רקטות, מנהרות, כטב״מים, סייבר, איראן, חיזבאללה וחמאס. במזרח התיכון אין באמת רגע שבו אפשר לומר: סיימנו, עכשיו עוברים לנושא הבא.
גם כאן צריך לראות את השינוי ההיסטורי. בעבר יהודים היו תלויים ברצונם הטוב של אחרים. היום יש מדינה יהודית עם צבא, מודיעין, תעשייה ביטחונית, יכולות טכנולוגיות, גבולות, מערכות הגנה, כוח הרתעה ויכולת פעולה.
זה לא מבטיח שקט. אין כאן הבטחה שלא נשלם מחירים קשים. אבל השינוי ביסוד הקיום היהודי עצום: מעם שמבקש הגנה מאחרים, לעם שמגן על עצמו.
“הסכמה שבשתיקה: דממת הקרמלין היא הכרה בקווים האדומים של ישראל בסוריה”
מקור: וואלה! NEWS, לפי הקטע המצולם.
האיומים לא נעלמו. היכולת השתנתה
ישראל שילמה מחיר דמים כבד בטרור ובמלחמות. מי שמנסה למכור תמונה כאילו הכול פשוט, משקר. מצד שני, הצגת ישראל כמדינה חסרת יכולת, כושלת או מתפרקת, מוחקת את העובדה המרכזית: היא ממשיכה להילחם, להתאושש, לבנות ולחיות.
העידן של אוטובוסים מתפוצצים בלב הערים חקוק בזיכרון הלאומי. גם ירי הרקטות על הדרום, המנהרות, הפיגועים והמערכות בעזה ובלבנון אינם זיכרון תיאורטי. לצד כל אלה נבנו כיפת ברזל, מכשולים, מערכות מודיעין, טכנולוגיות הגנה, מרכזי חוסן, ממ״דים, תקציבי ביטחון אזרחי ויכולת התמודדות שאין לרוב מדינות העולם.
זו אינה נחמה זולה. זו פרופורציה.
“לראשונה מזה 56 שנים: אף אזרח ישראלי לא נרצח בפיגוע במהלך שנה שלמה”
מקור: שלומי דיאז, ישראל היום, 25.08.2020.
ספורט, תרבות וחברה שרוצה לחיות
מדינה אינה נמדדת רק בטנקים, תוצר ואחוזי אבטלה. היא נמדדת גם בתרבות, בספורט, בילדים שמתאמנים, במועדונים, באולמות, במתקנים, בהשקעה באורח חיים פעיל וברצון לבנות חברה בריאה יותר.
בשנים האחרונות גדלו תקציבים והשקעות בתחומי הספורט, התקדם מעמד מכון וינגייט כמכון לאומי למצוינות בספורט, ונבנו תשתיות שמטרתן לשפר את הספורט הישראלי. זה אולי לא מקבל כותרות כמו משבר פוליטי, אבל גם זה חלק מבניית מדינה.
חברה שמשקיעה בספורט, בתרבות, בבריאות ובקהילה היא חברה שלא רק שורדת. היא רוצה לחיות.
“לראשונה: כפר אולימפי בישראל”
מקור: ערוץ 7, 30.03.2017.
חוב־תוצר: המדד המשעמם שמספר אמת
יחס חוב־תוצר הוא לא נושא שמדליק את הציבור. הוא לא מצטלם טוב, לא מעורר סערה באולפן, ולא גורם לאף אחד לצעוק על פאנליסט אחר. ובכל זאת, זה אחד המדדים החשובים לחוסן של מדינה.
מדינה שחיה לאורך זמן מעבר ליכולתה משלמת על כך בריבית, באינפלציה, במסים, בקיצוצים ובפגיעה בדורות הבאים. ניהול אחראי יותר של החוב יוצר מרחב פעולה, גמישות ויכולת להתמודד עם משברים. גם כאן ישראל אינה מושלמת, אך היא רחוקה מהקריקטורה של מדינה מתפרקת.
“ירידה ביחס החוב תוצר”
מקור: מצב המשק, לפי הקטע המצולם.
מי עובד, מי מממן, ומי מספר שהכול קורס
אחד הוויכוחים החשובים בישראל הוא היחס בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי. המגזר הציבורי חיוני: רפואה, חינוך, ביטחון, רווחה, תשתיות, משפט ושירותים לאזרח. כאשר הוא גדל בלי אחריות, שומר לעצמו תנאים שאין לרוב האזרחים, ושוכח שהציבור מממן אותו, הוא הופך ממשענת למשקולת.
המגזר הפרטי, העצמאים, בעלי העסקים, העובדים, היזמים והמשפחות העובדות הם אלה שנושאים חלק עצום מהנטל. תיקון אמיתי אינו רק עוד תקציב. הוא שירות ציבורי יעיל יותר, צנוע יותר, אחראי יותר ומחויב יותר לאזרח.
גם כאן, לא פעם מי שמייצר ערך מוצג כחשוד, ומי שמחלק את הערך מוצג כמוסרי כברירת מחדל. זו אחת הדרכים העדינות שבהן מעוותים את תמונת המציאות.
“כך יראה הקיצוץ בשכר הבכירים”
מקור: ערוץ 7, 21.09.2020.
מיגון, גבולות וחיים תחת איום
מדינת ישראל נאלצה להשקיע סכומי עתק בביטחון אזרחי, גדרות, מכשולים, מיגון ויכולת התמודדות עם איומים שהיו נחסכים ממדינה רגילה. אבל ישראל אינה מדינה רגילה. היא מדינה יהודית קטנה במזרח תיכון קשוח, ולכן היא נדרשת לבנות חיים תוך כדי הגנה עליהם.
גם כאן כדאי לשים לב לפער: כאשר משקיעים בביטחון, שואלים למה זה יקר. כאשר לא משקיעים, שואלים למה לא נערכנו. לפעמים נדמה שהביקורת מוכנה מראש, ורק הכותרת מתחלפת.
“עלות בניית הגדרות והמכשול: 6 מיליארד שקל”
מקור: ממון, 29.01.2018.
מהפכות חברתיות שלא נכנסו למהדורה
קל לשכוח כמה דברים השתנו כאן בתוך שנים לא רבות: טיפולי שיניים לילדים, מהפכת הסלולר, הקמת הפקולטה לרפואה בגליל, עידן פלוס, השמיים הפתוחים, רפורמות בתחבורה הציבורית, חינוך חינם מגיל 3, נמלים חדשים, שילוב אוכלוסיות בשוק העבודה, הקטנת מספר תלמידים בכיתה, העלאת שכר חיילי חובה ושוטרים, סייעת שנייה בגנים, חיסכון לכל ילד, בית חולים באשדוד, רכבת העמק, רכבת לירושלים, סבסוד לאזרחים ותיקים, העלאת שכר מינימום, הרחבת סל התרופות, הגדלת תגמולים לניצולי שואה והגדלת קצבאות נכים.
אפשר להתווכח על כל סעיף. ראוי לשאול מי יזם, מי ביצע, מה הצליח, מה נכשל, מה היה חלקי ומה דרש תיקון נוסף. אבל אי אפשר למחוק את הכיוון הכללי: ישראל לא רק שרדה. היא בנתה שכבות על גבי שכבות של חברה מודרנית.
אז למה בכל זאת מרגישים שרע?
כי כותרות אינן החיים. הן חלון צר מאוד לחלק הדרמטי ביותר של החיים.
החדשות לא פותחות במה שעובד, אלא במה שנשבר. במקום אלפי ניתוחים שהצליחו, נקבל מחדל אחד. במקום מאות אלפי ילדים שהגיעו לבית הספר בבוקר, נקבל אירוע חריג. עסקים שנפתחו, משפחות שבנו חיים, חיילים שחזרו הביתה, קהילות שהתנדבו, רופאים שטיפלו, מורים שחינכו, מהנדסים שפיתחו וחקלאים שזרעו — כל אלה נדחקים הצידה לטובת מה שהשתבש.
זה טבעי במידה מסוימת. זו מהות החדשות. אבל כאשר אדם שוכח שמדובר רק בחלון, הוא מתחיל לחשוב שזה הבית כולו.
כאן מתחילה תודעת הייאוש: לא בביקורת, אלא בהפיכת החריג לכלל. לא בהצגת בעיה, אלא במחיקת כל מה שנבנה סביבה. לא בדאגה לישראל, אלא בהצגת ישראל כאילו היא כישלון מתמשך.
“העיתון מוכר את מה שנשבר. החיים עצמם בנויים גם מכל מה שממשיך לעבוד.”
מקור: סיכום רעיוני של המאמר.
ביקורת בונה. ייאוש מפרק
אין כאן קריאה לעצום עיניים. להפך. מי שאוהב את ישראל חייב לראות את הבעיות שלה. יוקר המחיה דורש טיפול. מערכת המשפט דורשת דיון רציני. הביטחון דורש אחריות. החינוך דורש השקעה. התחבורה דורשת מהפכה אמיתית. המגזר הציבורי דורש ייעול. השירות לאזרח דורש שינוי עמוק. הפוליטיקה דורשת פחות הצגות ויותר עבודה.
יש הבדל בין אדם שאומר “צריך לתקן” לבין אדם שאומר “אין מה לתקן כי הכול רקוב”. הראשון בונה. השני מפרק.
הוויכוח בישראל לא צריך להיות בין מי שרואה בעיות לבין מי שלא רואה בעיות. כולם רואים. השאלה האמיתית היא האם רואים בעיות בתוך סיפור הצלחה, או מוחקים את סיפור ההצלחה כדי שהבעיות ייראו כמו כל המציאות.
ישראל אינה מושלמת. היא פשוט הצליחה
מסתבר שלא רע פה.
לא לכולם, לא כל הזמן, ולא בכל תחום. בעיות אמיתיות קיימות כאן, ויש הרבה מה לתקן. בדיוק כאן עובר הקו בין אהבת הארץ לבין תעמולת ייאוש: מי שאוהב את הארץ רוצה לתקן אותה; מי שמוכר ייאוש רוצה שתאמין שאין מה לתקן.
ישראל איננה סיפור של קריסה. היא סיפור של תקומה.
זוהי מדינה יהודית שקמה אחרי דורות של חוסר אונים, עמדה מול מלחמות, טרור, חרמות, משברים, עליות עצומות ומאבקים פנימיים, ובנתה כאן חיים. לא מושלמים. חיים.
לכן כדאי להיזהר מכותרות שמוכרות ייאוש באריזה של דאגה. ביקורת היא דבר חיוני. בלי ביקורת מדינה נרקבת. בלי פרופורציה, גם ביקורת הופכת לתעמולה.
יש מי שמסתכל על ישראל ורואה בעיקר את מה שלא הסתדר לפי השקפת עולמו. הציבור בחר אחרת, המדינה התפתחה אחרת, החברה נשארה יהודית יותר, מסורתית יותר, לאומית יותר, עקשנית יותר. במקום להודות שהמציאות מורכבת, קל יותר לצייר אותה ככישלון.
אבל ישראל אינה כישלון.
זו מדינה חזקה, חיה, יהודית, מצליחה, מתווכחת, בונה, נלחמת, נופלת, קמה וממשיכה הלאה.
מי שמסתכל רק על הכותרות, מפספס את הדבר הכי חשוב: החיים עצמם מספרים סיפור הרבה יותר גדול.
“ישראל אינה מושלמת. היא פשוט הצלחה היסטורית שמסרבת להתנהג כמו כישלון.”
מקור: סיכום רעיוני של המאמר.
