אורי הירש

מחשבות ותובנות על תרגול תנועתי־תפקודי, קטלבלס, יוגה ופילאטיס · ציונות, זהות וריבונות

דף הבית » ציונות » ריבונות וציונות

ריבונות וציונות

בשנות ה־50, בין מלחמת העצמאות למבצע קדש, עלתה על הפרק "תכנית אלפא" – יוזמה מדינית משותפת של בריטניה וארצות הברית, שנועדה לקדם הסדר כולל בין ישראל לשכנותיה הערביות. ליבת התוכנית הייתה הקמת מסדרון יבשתי שיחבר בין ירדן למצרים, דרך הנגב הישראלי. משמעות ההצעה הייתה ברורה: ויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל. בתוך המערכת המדינית הישראלית היו מי שראו בכך פתח להסכם מדיני, אך בקרב מובילי התחייה הציונית הרעיון עורר התנגדות חריפה: עצם ההצעה למסור חלק מארץ ישראל – בכל הקשר – נתפסה כחציית קו אדום מוסרי ולאומי. בן־גוריון, שעמד בראש הקו הנחרץ נגד היוזמה, ראה בריבונות לא עניין טכני או משפטי, אלא עיקרון ציוני עמוק. הארץ – איננה קלף מיקוח, אלא ברית.

כשמשפט פגש את הציונות

למי שטוען ש"הכיבוש התחיל ב־1967", ראוי לשאול קודם מתי התחיל הקשר של העם היהודי לארץ ישראל – ומתי הכירו בכך גם אומות העולם. המסמכים המשפטיים והמדיניים אינם אוסף סעיפים יבש – אלא כתב־זכויות היסטורי, תוצר של הציונות, שמבטא את מהותה:

  1. 1917 – הצהרת בלפור: ממשלת בריטניה מכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל.

  2. 1919 – הסכם ויצמן־פייסל: האמיר פייסל, מנהיג הערבים (שלימים מלך עיראק), חותם עם ויצמן על הסכם תמיכה בציונות ובהצהרת בלפור. הוא לא דרש זכויות בארץ ישראל, אלא תמך בהקמת הבית היהודי.

  3. 1920 – ועידת סן רמו: מנהיגי מדינות ההסכמה קובעים: ארץ ישראל (משני עברי הירדן) – לעם היהודי. לערבים – יתר המזרח התיכון. ההחלטה אושרה ע"י חבר הלאומים.

  4. 1922 – כתב המנדט הבריטי: 51 מדינות מעניקות לבריטניה את הסמכות להקים את הבית הלאומי לעם היהודי. המנדט כולל את הצהרת בלפור, הזכות להתיישבות יהודית בכל הארץ, והתחייבות לעידוד עלייה יהודית.

  5. 1945 – סעיף 80 למגילת האו"ם: סעיף זה שומר על זכויות המנדט לאחר פירוק חבר הלאומים, ומעגן מחדש את הזכות היהודית בארץ ישראל – לרבות יהודה, שומרון וירושלים.

    ↳ פרופ' יוג'ין רוסטוב, ממנסחי החלטה 242: "ליהודים יש אותה זכות חוקית לגור ביהודה ושומרון כפי שיש להם בתל אביב."

  6. 1950 – חוק השבות: החוק הראשון שכנסת ישראל חוקקה. קובע: "כל יהודי זכאי לעלות ארצה." לא טובה – אלא זכות מולדת.

  7. 1977 – סעיף 97(ב) לחוק העונשין: "העושה מעשה בכוונה ששטח כלשהו יֵצא מריבונותה של מדינת ישראל – דינו מיתה או מאסר עולם." סעיף זה איננו רק חוק פלילי – אלא קו הגנה רעיוני: ריבונות היא יסוד ציוני קיומי.

  8. 1980 – חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל: קובע שירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל. לא נושא למו"מ – אלא לב האומה.

  9. 1981 – חוק רמת הגולן: החלת חוקי המדינה על אזור ששוחרר במלחמת מגן. לא כיבוש – אלא מימוש ריבוני.

  10. 2018 – חוק יסוד: מדינת הלאום: מעגן את הזהות הלאומית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי: שפה, דגל, המנון, עיר בירה, ערך ההתיישבות.

ציונות: לא הצהרה – אלא ברית

הציונות איננה סיסמה ריקה. היא ברית בין עם לארצו. ברית שנולדה עם אברהם – ונמשכת עד ימינו: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת." את הברית הזו שומרים – ומעבירים מדור לדור.

אבל ברית דורשת מימוש. הצהרות וחוקים, חשובים ככל שיהיו, אינם תחליף לאכיפה ולמעשה. סעיף 97(ב) – מהברורים והחדים בחוק הישראלי – נותר כאות מתה. מדינה שאינה שומרת על ריבונותה, מאבדת את עמוד השדרה הלאומי שלה. היעדר אכיפה מוביל לזליגה, לשחיקה – ולוויתור על הציונות.

אז למה לא ריבונות?

התשובה פשוטה: לא בגלל שאין לנו זכות – אלא משום שטרם הפעלנו אותה. מדינת ישראל בחרה, משיקולים מדיניים וביטחוניים, לא למהר להחיל ריבונות על יהודה, שומרון והבקעה. אך עיכוב איננו ויתור. זו בחירה טקטית – לא הודאה בכיבוש.

↳ כשם שבעל בית איננו חדל להיות בעלים רק כי טרם עבר לגור בו – כך גם הריבונות על יהודה, שומרון והבקעה לא התבטלה. היא פשוט ממתינה למימוש.

יהודה, שומרון והבקעה אינם שטחים כבושים. הם חלק מהמרחב ההיסטורי שממנו צמח העם היהודי ואליו שב. במקום להשתמש במונחים כמו "כבושים", "שנויים במחלוקת" או "תחת תפיסה לוחמתית" – נכון, מדויק ובעיקר ציוני לומר את האמת: אלה שטחים שישראל טרם מימשה בהם את ריבונותה. וזכות, אינה פוקעת. רק ממתינה לרגע שבו יבחרו לממש אותה.

ריבונות היא הציונות

באופן אישי, אינני נזקק לאישורים – לא מהמשפט הבינלאומי ולא מהחוק הישראלי. כמו כל יהודי, כמו כל ציוני, הברית שלי היא הברית בין הבתרים – והיא ממשיכה לחיות עד ימינו: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת."

אבל מי שכן זקוק לחוק – ראוי שיעמוד מאחוריו. שיחבר את כל החוליות. שלא יסתפק בהצהרות – אלא יחיה את העקרונות. שיפסיק להתנצל על קיומנו, על שייכותנו, ועל זכותנו – למדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל.