אורי הירש

מחשבות ותובנות על תרגול תנועתי־תפקודי, קטלבלס, יוגה ופילאטיס · ציונות, זהות וריבונות

דף הבית » ציונות » יהודי משמעותי והעגלה הריקה

יהודי משמעותי והעגלה הריקה

 

אני חילוני רמת־שרוני. דור שלישי בעיר שהתגאתה תמיד בליברליזם, בהומניזם ובסובלנות כלפי האחר. כל זה עבד מצוין, כל עוד חילונים אירופים בעיקרם החזיקו בהגמוניה, והרגישו איתה די נוח.

אבל כשמדברים על פרהסיה יהודית, משהו משתנה. שבת, כשרות, איסור חמץ, יום הכיפורים, קריאת שמע, תפילין ויישוב הארץ כבר לא נשמעים כמו תרבות יהודית, אלא כמו תחילתה של חזרה בתשובה. כל מה שחורג מארוחת חג דשנה מתחיל לעורר חשד.

בן־גוריון והסטטוס קוו

כאן כדאי לזכור פרט קטן, מהסוג שמפריע לסיפור להסתדר יפה מדי. את עקרונות הסטטוס קוו של 1947 לא קבע רב חרדי, וגם לא ועדת כשרות עם חליפה שחורה. דוד בן־גוריון קבע אותם. חילוני גמור. איש תנועת העבודה.

בן־גוריון הבין שמדינה יהודית אינה יכולה להסתפק בכך שגרים בה יהודים. היא צריכה לשאת מהות יהודית גם במרחב הציבורי: שבת כיום מנוחה, כשרות במוסדות המדינה, נישואין וגירושין לפי מסורת ישראל, וחינוך יהודי. לא כדי להחזיר מישהו בתשובה, אלא כדי שלא נקים כאן מדינה חזקה מאוד, יעילה מאוד, מודרנית מאוד, שפשוט שכחה למה היא יהודית.

שירות משמעותי

בתקופתי ראו בשירות קרבי שירות משמעותי. חווינו אותו כחוויה מחשלת, מאתגרת, ולפעמים גם מגורזת היטב, בעיקר אצל הטנקיסטים. טחנו שבתות, ישנו מעט, אכלנו לא תמיד בזמן, ולעיתים שילמנו מחיר גופני ונפשי. לצד הקושי הרגשנו גם זכות גדולה, התחזקות, התעצמות, סיפוק וגאווה.

ג׳ובניקים נהנו בדרך כלל מתנאים נוחים יותר. אוכל נקי מאבק, פחות סיכון, יותר קשר עם החיים האזרחיים. אין כאן זלזול. כל מערכת צריכה גם עורף, מטה ולוגיסטיקה. ובכל זאת, ברור שקל יותר להיות ג׳ובניק מאשר לוחם קרבי.

יהדות משמעותית

גם להיות יהודי זה לא תמיד קל.

נוח יותר להיות יהודי בלי עול של מצוות. בלי קריאת שמע, בלי תפילין, בלי שבת, בלי כשרות, בלי צום ביום הכיפורים, בלי קידוש, בלי איסור חמץ ובלי ההגבלות שבין בשר לחלב. קל יותר להיות “איש העולם הגדול”. קצת מסורת, קצת חג, קצת נוסטלגיה, והרבה חופש לבחור מה נוח ומה לא.

אבל יהדות משמעותית דורשת יותר. היא מבקשת מעשה, גבול, נאמנות וויתור. היא לא מסתפקת בזיכרון נעים של סבתא, מרק עוף ומפה לבנה בערב חג.

העגלה שהתרוקנה

חלקים בחברה הישראלית ניסו להתנתק מן היהדות, או לפחות לרוקן אותה מתוכן מחייב. בפועל, הם לא ניתקו רק את הדת. הם החלישו גם את התרבות, את השורש ואת הציונות.

המשפט המיוחס ליעקב חזן אומר זאת בחדות: “רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות.” החילוניות הישראלית בנתה, לחמה, חקרה, יזמה והקימה מדינה. בתחום מורשת ישראל, לעומת זאת, היא לא הצליחה לתת מענה עמוק. לילדים רבים אין שורשים חזקים מספיק. וכשאין שורשים, גם הכנפיים לא מחזיקות הרבה זמן.

שתי עגלות מלאות

לכן הוויכוח איננו בין עגלה מלאה לעגלה ריקה. יש כאן שתי עגלות מלאות. החרדי שמר על רצף התורה, המסורת והתרבות. החילוני נשא חלק מרכזי בבנייה, בהגנה, בהתיישבות, במדע, בצבא ובמדינה. כל צד תרם בדרכו. וכל צד גם החסיר משהו.

אם אנחנו רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית, צריך לומר אמת בשני הכיוונים. בלי צבא חזק אין קיום. בלי תורה, שבת, מסורת ותרבות יהודית אין סיבה עמוקה לקיום היהודי כאן. מדינה ציונית בלי מהות יהודית עלולה להישאר יעילה, מתקדמת וחזקה, אבל לאט לאט להפסיק להיות מדינה יהודית.

לא עגלה מלאה מול עגלה ריקה. שתי עגלות. מדינה אחת. ודרך צרה שמחייבת את שתיהן ללמוד לנוע יחד.