"קבוצה גדולה באוכלוסייה לא מבינה על מה אנחנו מדברים… מבחינתם קיבלנו אשרת שהייה כאן מהצבעה מקרית באו"ם… כשהילדים שלהם ישירו 'מיהודה ושומרון' וישאלו 'איפה זה?', הם יענו – 'משהו בשטחים, זה לא שלנו'" – (ציפי לבני, 1996). ציטוט זה משקף את הנתק התודעתי בין הזהות הלאומית לבין המרחב ההיסטורי של עם ישראל. חשוב לבסס, במונחים ביטחוניים, היסטוריים, כלכליים ומשפטיים, מדוע ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון איננה שאלה פוליטית – אלא תנאי לקיומה של מדינת ישראל.
1. גב ההר – עמוד השדרה של מדינת ישראל
גב ההר מהווה את חוט השדרה הטופוגרפי והאסטרטגי של הארץ. הוא כולל את הרי אפרים ובנימין, שמהם ניתן לצפות ולשלוט על כל מישור החוף. מי שמבקש למסור את גב ההר – מבקש לוותר על ליבת הביטחון הלאומי.
2. שליטה במרחב – שליטה בקיום
14 ק"מ בלבד מפרידים בין גב ההר לים התיכון – פער גאוגרפי קטן בעל משמעות אסטרטגית עצומה. שליטה עוינת במרחב זה חושפת את מרכזי האוכלוסייה, התחבורה והכלכלה של מדינת ישראל לאיום ישיר ומיידי. השטחים הגבוהים מאפשרים תצפית ושליטה על גוש דן, נתב"ג וכביש 6 – ומעניקים יתרון מבצעי לתוקף פוטנציאלי. ריבונות ישראלית מלאה במרחב זה מבטיחה את העומק האסטרטגי הדרוש למענה אפקטיבי לאיומים בליסטיים ורקטיים. לכן, שמירה על גב ההר היא תנאי בסיסי להמשך קיומה הבטוח של מדינת ישראל.
3. לקחי רמת הגולן
בין 1949 ל-1967 הפגיז הצבא הסורי את היישובים בעמק הירדן מתוך רמת הגולן. ההיסטוריה מלמדת ששליטה בגובה יוצרת שליטה במרחב. אותו כלל גאופוליטי חל גם לגבי גב ההר – ומי שמוותר עליו מזמין אסון.
4. עתודות קרקע – מפתח לשגשוג כלכלי
גב ההר הוא רצועת הקרקע האחרונה שנותרה זמינה לפיתוח במרכז הארץ. פחות מ-10% ממנו מיושב כיום, על אף שהוא טומן בחובו פוטנציאל כלכלי עצום. בנייה אחראית באזור זה תרחיב את היצע הדירות, תוזיל את מחירי הדיור, ותספק מענה למצוקת התחבורה, החניה והצפיפות בגנים ובבתי הספר. היא גם תתרום לשמירה על מרחבים ירוקים ולהפחתת זיהום האוויר. התנגדות לפיתוח גב ההר משמרת את משבר הדיור, מחריפה את אי-השוויון ומונעת את שגשוגה העתידי של מדינת ישראל.
5. זכות משפטית והיסטורית על פי המשפט הבינלאומי
על פי המשפט הבינלאומי, ריבונות יהודית ביהודה ושומרון מעוגנת בזכות חוקית ומחייבת. המנדט הבריטי שניתן על ידי חבר הלאומים בשנת 1920, ואושרר בוועידת סן רמו ובמועצת חבר הלאומים ב־1922, העניק לעם היהודי את הזכות להתיישב בכל תחומי מערב ארץ ישראל – מהים ועד לנהר. זכות זו מעולם לא בוטלה או הוחלפה באחרת. יתרה מכך, המסמך מהווה מסד משפטי בינלאומי תקף עד היום. כפי שניסח דאגלס פיית', תת-שר ההגנה של ארצות הברית: "אם אין ליהודים זכויות חוקיות ביהודה ושומרון, הרי שאין להם זכויות בשום מקום בארץ ישראל, שכן כולן נובעות מאותו מקור מוכר – הקשר ההיסטורי והמשפטי של העם היהודי לארץ ישראל". מסקנה זו ברורה: ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון אינה עמדה פוליטית – היא עובדה משפטית והיסטורית מבוססת.
6. מים – יסוד החיים הלאומי
אקוויפר ההר הוא אחד משני מאגרי מי התהום המרכזיים של מדינת ישראל, ותורם כחמישים אחוזים מהמים הזמינים לאזרחיה. הזרמת שפכים בלתי מטופלים מיישובים ערביים ביהודה ושומרון אל השטח הפתוח פוגעת ישירות באיכות מי התהום ומסכנת את כלל הציבור. ריבונות ישראלית מלאה במרחב זה חיונית לא רק להגנה על איכות המים – אלא גם לשמירה על בריאות הציבור והמערכת האקולוגית של ישראל.
הקונצנזוס הציוני
למרות ההבדלים האידיאולוגיים והפוליטיים ביניהם, בן־גוריון, בגין, יגאל אלון ונתניהו חלקו קונצנזוס ציוני עמוק ויסודי:
-
מדינת ישראל היא מדינתו הריבונית של העם היהודי, שזכויותיו על ארץ ישראל מעוגנות בהיסטוריה, במשפט ובמוסר.
-
יהודה ושומרון אינם "שטחים כבושים", אלא ליבת המולדת – לב הזהות ההיסטורית והלאומית של העם היהודי.
-
ביטחונה של ישראל מחייב שליטה אסטרטגית בגב ההר – מפתח להגנה על תל אביב, ירושלים וכל מרחב החוף.
-
ריבונות יהודית איננה סיסמה – אלא תנאי לקיומו של העם היהודי כישות חופשית, ריבונית ובטוחה במולדתו.
המסר המשותף שלהם ברור: מדינת ישראל לא קמה בחסדי אומות העולם – אלא בזכותו של עם שב לַארץ ממנה גלה. הוויכוח על יהודה ושומרון איננו שאלה גאוגרפית, אלא מבחן עומק לציונות. כל ניסיון לוותר על ריבונות בהר הוא לא רק סיכון ביטחוני – אלא קריעת חוט השדרה של הציונות.
