יש מי שאומרים שאין טובים ורעים, שאין צד צודק וצד אכזרי, שיש נרטיבים ושצריך "לראות את שני הצדדים". וככה, פתאום, הרוע כבר לא אשם – הוא רק קורבן של הנסיבות, ואילו הקורבן? הוא זה שהגזים, הפריז, לא הבין את המורכבות. לכן, לכל אלה שמסרבים לראות את המציאות – כך זה באמת עובד:
- בחנוכה – היוונים? הם לא ניסו למחוק את היהדות, אלא רק "לקדם" תרבות חדשה.
- בפורים – המן? לכאורה, הוא לא תכנן רצח עם, אלא היה פקיד אובססיבי מדי.
- בפסח – פרעה? לפי הנרטיב הזה, הוא בכלל לא שיעבד אותנו – הוא בסך הכול חיפש עובדים לפרויקטים לאומיים.
- וביום השואה – הגרמנים? הם לא ביקשו להשמיד מיליוני יהודים, אלא ניסו, לכאורה, "לפתור בעיית צפיפות" באירופה.
- ביום העצמאות – הערבים? מבחינתם, הם לא ניסו להשמיד את המדינה הצעירה, אלא הביעו מורת רוח מהעיצוב של הדגל…
- וביום ירושלים – הירדנים? הם לא כבשו את ירושלים (ויהודה והשומרון), אלא רק "שמרו על האזור" נקי מיהודים.
- בתשעה באב – הבבלים? הם לא החריבו את בית המקדש, אלא, כביכול, קידמו פרויקט של "התחדשות עירונית".
- בל"ג בעומר – הרומאים? מבחינתם, לא הייתה כאן כיבוש – רק שינוי שמה של יהודה ל"פרובינקיה סוריה-פלשתינה".
- ובשבעה באוקטובר – העזתים? לפי עיוותי הנרטיב, הם לא טבחו, שרפו ואנסו – אלא פשוט "חיפשו לחגוג גיוון תרבותי".
הרוע והשנאה אינם זקוקים לסיבה – רק לתירוץ.
יש שיטענו: "זה עניין של נרטיב! זה הרבה יותר מורכב!"
אך לא: זה לא נרטיב – זו מציאות.
זה לא מורכב – זה שחור ולבן.
וזה לא שני צדדים – אלא צד אחד ששוחט וצד אחד שנשחט.
ומי שעדיין מתעקש למצוא כאן "מורכבות" – כנראה כבר בחר צד.
