בעשורים האחרונים חדר מוסר אחר: “שלא נהיה כמותם”. בפועל, הוא הפך אותנו לפסיביים, מהססים וספקנים בצדקת הדרך. המוסר הזה, שהעדיף ערכים אוניברסליים חלולים על פני זכותנו לחיים, החליש את עמידתנו המוסרית והמעשית.
המציאות של השביעי באוקטובר
מול אויב שמקדש מוות וטבח, אין מקום למוסר שמבקש לרצות את העולם על חשבון החיים שלנו. השביעי באוקטובר הזכיר לנו זאת באכזריות שזעזעה את כולנו. מי שממשיך לדקלם “שלא נהיה כמותם” אחרי זוועות כאלה, לא רק מהלך שולל את עצמו. הוא מסכן את כולנו.
יהודי חייב לזכור את “לעולם לא עוד” לא כדי לשנוא, אלא כדי לשרוד. זה ההבדל שהלך לאיבוד. “שלא נהיה כמותם” הפך אצל חלקים מאיתנו ממוסר אנושי למנגנון שיתוק. הוא לימד אותנו לפחד מהפעלת כוח יותר משאנחנו פוחדים מהשמדה.
החובה: ניצחון מוחלט
“לעולם לא עוד” איננה סיסמה. היא התחייבות שנבחנת במבחן אחד בלבד: ניצחון מוחלט. ניצחון מוחלט איננו מונח צבאי בלבד. זהו מימוש מוסרי של ההבטחה שלא נחזור עוד להיות הקורבן.
כפי שהעולם המוסרי הבין שלא ניתן להשאיר את גרמניה הנאצית עם יכולת צבאית ושלטונית להמשיך את דרכה, כך מדינת ישראל אינה יכולה להשאיר את עזה עם יכולת לשלוט, להתחמש, לחטוף, לטבוח ולאיים על אזרחיה. לא מחווה לעולם, לא ניהול סבבים, לא המתנה לטבח הבא. הכרעה.
גם מול איראן, סיכול הגרעין איננו עוד מלחמה. זו מניעת שואה. מול משטר שמצהיר על שאיפתו למחוק את ישראל, עצירת יכולתו הגרעינית איננה רשות. זו חובה מוסרית וציונית.
ניצחון מוחלט אינו נקמה. הוא ההבנה הפשוטה שיהודי שאינו מחזיק ב“לעולם לא עוד” נשאר בסוף עם תחינה לעולם. ואת זה כבר ניסינו. זה נגמר רע מאוד.
