בין השנים 1988–1991 שירתתי בחטיבה 188 כמפקד טנק בסדיר, ולאחר מכן כ-20 שנה במילואים. אינני זוכר לוחות זמנים מדויקים או אירועים נקודתיים – ירו עלינו בלבנון, רגמו אותנו באבנים ובבקבוקי תבערה ביהודה ושומרון, וכולם עברו דברים דומים באותה תקופה. אבל בכל הקשור למוסריות צה"ל ולארגון "שוברים שתיקה", שני דברים מרכזיים נחרטו אצלי היטב מהשירות.
הראשון היה בלבנון. בכל כניסה לרצועת הביטחון – באזור הבופור, גלגלית ודלעת – עברנו תדריכים ארוכים ומפורטים על התנהגות הולמת. כשחזרנו לישראל נערכו לכולנו בדיקות קפדניות בתיקים וחיפושים על הגוף, כמעט כמו אחרוני הגנבים, כדי לוודא שלא נלקח דבר בביזה. המסר היה ברור: חייל צה"ל אינו בוזז.
הדבר השני זכור לי מהשירות ביהודה ושומרון – בקבר יוסף, בקסבה של שכם, בסלפית, באזור עמק דותן, בפחמה ובג'נין. בכל מקום שבו פעלנו – מארבים, מעצרים, תצפיות, סיורים או מחסומים – הפקודות ניתנו מתוך צורך מבצעי בלבד, תוך דגש מתמיד על שמירה על כבוד האדם.
אסור היה לפתוח באש אם לא נשקפה סכנת חיים ממשית. אבן או בקבוק תבערה שנזרקו לעברנו לא נחשבו אוטומטית עילה לירי. אסור היה להכות, לקלל, לפגוע ברכוש או לבוא במגע שאינו הכרחי. גם כאשר עלינו לגגות בתים לצורך פעילות מבצעית, לא נגענו בדברים, לא ישבנו לראות טלוויזיה, לא השתמשנו בשירותים, ולא התנהגנו כאילו המקום שייך לנו. כשסיימנו משימה השארנו את המקום נקי ומסודר. גם מעצרים של מבוקשים בוצעו באופן ענייני וללא אלימות מיותרת.
מעולם לא קיבלתי פקודה לבצע אונס, לירות בילדים או לפגוע במכוון בחפים מפשע. גם לא נתקלתי בביזה, בוונדליזם או באלימות מכוונת מצד מפקדים. אינני טוען שהחוויה האישית שלי מייצגת כל מקרה וכל חייל, אבל היא בהחלט מעידה על רוח צה"ל כפי שאני הכרתי אותה לאורך שנים של שירות.
בפברואר 1988, כשהגיע תורי להגן על המדינה ואזרחיה, אמרו לי: "אביך הגן עליך, אחיך עשו זאת אחריו, עכשיו הגיע תורך להיות אחד מהם". ציידו אותי בנשק, בכדורים ובשכפ"ץ. אבל בדבר אחד לא ציידו אותי – בצדקת הדרך.
לא לימדו אותי ש"פלשתינה" הוא שמה ההיסטורי של ארץ ישראל, וששטח זה נועד לשמש בית לאומי לעם היהודי. לא לימדו אותי שערבים רצחו יהודים בפרעות תקצ"ד ב-1834, במאורעות תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט, במרד הערבי של 1936–1939, במבצע אטלס, במלחמת העצמאות ובאירועים רבים נוספים – הרבה לפני 1967 והרבה לפני הטענה בדבר "הכיבוש".
לא לימדו אותי שפת"ח הוקם ב-1959 ואש"ף ב-1964, עוד לפני מלחמת ששת הימים. לא לימדו אותי שבין 1948 ל-1967 שלטה ירדן בירושלים, ביהודה ובשומרון. לא לימדו אותי שהמנדט על פלשתינה התבסס על מסמכי חבר הלאומים ועל הכרה בינלאומית בזכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל.
המנדט עבור פלשתינה, שאושר בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, כלל הכרה מפורשת בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ובזכותו לכונן מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו. מסמכים נוספים – מהצהרת בלפור, דרך הסכם ויצמן-פייסל, ועד החלטות סן רמו וסעיף 80 למגילת האו"ם – חיזקו בעיני רבים את התפיסה הזאת לאורך השנים.
בעיניי, זה איננו ויכוח של ימין או שמאל. המקרה של "שוברים שתיקה", לצד ארגונים פוליטיים נוספים, מלמד מה קורה כאשר חיילים אינם מקבלים הסבר עמוק יותר על ההיסטוריה, הזהות והבסיס הרעיוני של שליחותם. כאשר נוצר חלל כזה, נכנסים אליו גורמים אחרים וממלאים אותו בפרשנויות משלהם – לעיתים באופן שמערער את הלכידות הפנימית של החברה הישראלית.
ואגב, גם אני אינני מחסידי שלטון צבאי מתמשך ביהודה ושומרון. אבל כאשר אני בוחן את החלופות שנוסו לאורך השנים ואת תוצאותיהן בפועל, אינני משוכנע שהמציאות שנוצרה סביבנו הייתה טובה יותר ללא הנוכחות הישראלית באזור.
