אורי הירש

מחשבות ותובנות על תרגול תנועתי־תפקודי, קטלבלס, יוגה ופילאטיס · ציונות, זהות וריבונות

דף הבית » ציונות » אנשים מוזרים

אנשים מוזרים

הרשומה הזו מיועדת למי שמאמין שארץ ישראל שייכת לעם ישראל; למי שסבור שמדינת ישראל צריכה להישאר מדינה יהודית – גם בסממניה התרבותיים שבמרחב הציבורי ודמוקרטית, כלומר: מדינה שבה העם הוא הריבון. למי שמאמין שאין להוציא שטחים מריבונותה של ישראל ולמסור אותם ליישות זרה.

כדאי לזכור: את מדינת ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית עיצב לא רב ולא מתנחל, אלא דוד בן־גוריון – מייסד תנועת הפועלים. הוא שקבע את עקרונות הסטטוס־קוו של 1947, כדי להבטיח שמדינת ישראל תכלול שבת כיום מנוחה, מוסדות תרבות ודת יהודיים, וחינוך יהודי ממלכתי. בן־גוריון לא עשה זאת כדי לרצות את החרדים, אלא כדי לבטא את אופייה הלאומי־יהודי של המדינה שבדרך. הוא גם התנגד למסירת שטחים, מתוך הבנה שריבונות איננה רק גבול מדיני – אלא יסוד קיומי של הציונות. זו איננה עמדה של ימין או של דתיים – אלא עמדת היסוד של הציונות המעשית.

לעומת זאת, מי שסבור שארץ ישראל (או חלקים ממנה) כלל אינה שייכת לנו, שמסתפק בזהות של ישראלי ממוצא יהודי וביהדות כקישוט פולקלוריסטי – סופגנייה או דונאטס בחנוכה – ומתכחש לתרבות היהודית כיסוד ציוני ממשי, וסבור שטרנספר ליהודים הוא מוסרי – זכותו לחשוב כך. אך הרשומה הזו אינה מיועדת עבורו.

כחמישים שנה אני חי ברמת השרון. אני מכליל מעט, אבל לרוב אני שומע בסביבתי אמירות כמו: "ישראל כובשת", "ישראל לא מוסרית", "בחו"ל אני מתבייש שאני ישראלי", "מדינת אפרטהייד", "הדוסים מוצצים לנו את הדם", "דגל ישראל הוא סממן פשיסטי", "הישראלי המכוער", "הייאוש", "הגירוש" (של מסתננים, כמובן), "הכיבוש". בסביבתי, יישוב הארץ מכונה "שטחים כבושים", ושמירה על מסורת ישראל מתויגת כ"דרוס כל דוס". בסביבה הזו – אני מיעוט.

ב־26 בנובמבר 2019 יצאתי להפגנה – לראשונה בחיי. לא למען ראש הממשלה (הפלת נתניהו אינה המטרה; הדרך להוצאת שטחים מריבונותה של ישראל ולהקמת מדינה ערבית ביהודה, שומרון וירושלים עוברת דרך הפלתו) – אלא כדי לתקן עוול: ששתקתי בשנת 1992, כשממשלת העבודה הביאה את רב־המרצחים ערפאת מטוניס ללב הארץ – מה שהוביל לאוטובוסים מתפוצצים ולרציחתם של למעלה מ־1,600 ישראלים.
גם בשנת 2005 שתקתי, כשממשלת קדימה הוציאה בכוח, בניגוד לרצונם ובסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (באישור בג"ץ), כ־9,200 יהודים מגוש קטיף וצפון השומרון – מה שגרם לילדי חוף אשקלון, שער הנגב, שדות נגב ואשכול לחיות תחת איום רקטי מתמיד.

באתי להשמיע את קולי – כדי שילדיי לא יסבלו ממה שסובלים ילדי עוטף עזה. כי אם לא נעשה זאת עכשיו – רמת השרון תהיה לעוטף יהודה ושומרון.

זו הפעם הראשונה בחיי שפגשתי כמות כה גדולה ורבגונית של אנשים. הגעתי באיחור של שעתיים, והרחבה עדיין הייתה מלאה. הם לא היו פשיסטים, מתנחבלים, יודונאצים או צ'חצ'חים – כפי שתויגו באמצעי ה"תקשורת" ובסביבתי. הם היו הציונים.

ואת זה בדיוק ראתה גם נעמי שמר, כשכתבה בשנת 1975 את השיר "איש מוזר". היא תיארה אדם הנראה כסהרורי, שהלך ומלמל לעצמו בשקט: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל." סיסמה פשוטה, נשכחת. מאות, אלפים – אנשים "מוזרים" ויפים, שהעזו להמשיך להאמין באמת הישנה של הציונות. "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" – זו לא נוסטלגיה. זו מהות הציונות.

וכשאמרה: "אנשים מוזרים – לו יהי חלקי עמכם" – היא דיברה גם בשמי.