קל לשוט עם הזרם, משום שכך עושים כולם. קל יותר ללכת בתלם מאשר לעצור ולבחון דרך אחרת.
אך האם ייתכן שלעתים דווקא הרוב טועה?
מה חשוב לך יותר:
• לעשות את מה שכולם עושים, או לעצור ולבחון אם זו הדרך הנכונה עבורך?
• לאמן את הגוף לתפקד טוב יותר – ולהרגיש טוב יותר – או להסתפק באימון שאינו משפר באמת את היכולת?
• האם תהיה מוכן לעצום עיניים מול מה שאינך רוצה לראות?
• והאם תהיה מוכן לשנות כיוון, אם תרגיש שהדרך שבה אתה הולך אינה משרתת אותך?
כיצד השתנתה המגמה – ומדוע?
מהותם של אימוני הכושר בצורתם המקורית הייתה שיפור היכולת האתלטית של האדם, לצד שיפור תפקודו היומיומי, בהתאם לצרכיו הייחודיים. מטרת האימון הייתה להפוך את האדם לחזק יותר, מהיר יותר ועמיד יותר מול דרישות החיים.
האימונים האתלטיים כללו תרגול תנועתי של הגוף כולו – תנועות מורכבות ומגוונות, תוך הפעלת קבוצות שרירים רבות הפועלות ביניהן בתיאום.
הערך המוסף של פעילות גופנית כוללת זו היה שיפור המראה האסתטי של הגוף – ירידה באחוזי השומן ועלייה במסת השריר. אולם חשוב להבהיר: זו לא הייתה מטרת האימון, אלא תוצאה נלווית שלו.
בשנת 1910 הניף ארתור סקסון, “Strong-man” מניו יורק, משקל של 150 קילוגרם מעל לראש – ביד אחת בלבד – בעוד שמשקלו שלו עמד על כ-100 קילוגרם. מאז ועד היום ניתן לזהות מגמה מתמשכת של התרחקות ממהותו המקורית של אימון הכושר.
במקור, מפתחי גוף היו אנשים חזקים שהתמקדו בשיפור תפקוד הגוף והכוח. כתוצאה מכך גופם היה מפותח ואסתטי – אך לא משום שזו הייתה מטרתם. החל משנות ה-20 של המאה הקודמת, השתלטה בהדרגה על עולם הכושר תרבות פיתוח הגוף (Bodybuilding). אימון זה נועד לפתח גוף גדול ושרירי בדרך היעילה והקצרה ביותר, ובהתאם לכך פותחו מכשירים ייעודיים, שיטות אימון, תזונה מותאמת ועוד – הכול למען השגת גוף מנופח שרירים.
המכשירים שאנו מכירים כיום מחדרי הכושר נולדו בתקופה זו. במקביל, “נעלמו” שיטות תרגול שנועדו לפתח יכולות אתלטיות כלליות – כגון אימוני קטלבלס, כדורי כוח, הרמת משקולות חופשיות ועוד.
אז איפה טעינו?
האם עלינו להתאמן כמו אומני לחימה ואתלטים – או כמו מפתחי גוף?
נדמה שמשהו מהותי השתבש בתפיסת הכושר בעולם המערבי. מאמנים ומתאמנים החלו להתייחס לערך המוסף כאל המטרה עצמה. במקום להתמקד באימון לשיפור היכולות האתלטיות והתפקודיות של הגוף, מרבית האנשים מתאמנים כיום כמו מפתחי גוף – באמצעות מכשירים ייעודיים ועל פי עקרונות שפותחו למטרה זו.
חיזוק הגוף בחלקים מבודדים – ידיים, חזה וכדומה – מזכיר לי את סיפורו של פרנקנשטיין, שברא יצור באמצעות חיבור איברים נפרדים זה לזה.
אימוני כושר נועדו לפתח ולשפר את הגוף כמכלול, כאשר כל הגוף מגויס לביצוע התרגילים. התרגיל אינו מבוצע תוך בידוד של איבר מסוים, ואינו דורש כוח בלבד, אלא גם יכולת תנועתית ומרכיבי כושר נוספים – גמישות, קואורדינציה ועוד. יכולות אלה אינן נמדדות לפי היקף הזרוע או חזה מנופח.
ב“אימוני פרנקנשטיין” המטרה היא להשיג גוף גדול או לשרוף שומנים בזמן הקצר ביותר, ללא קשר לשיפור היכולות האתלטיות של המתאמן – מרכיב קריטי בתפקוד היומיומי ובשמירה על בריאות הגוף.
הניסיון למצוא פתרונות קלים ומהירים לערך המוסף הפך רבים מאיתנו לפחות כשירים מבחינה פיזית בהשוואה לדורות קודמים. התרגלנו לנוחות, ולמעין “ג’אנק פוד” של עולם הכושר.
לדעתי, הגיע הזמן לחזור לשורשים – לתקופה שבה אימון הכושר נועד להפוך את האדם לחזק מבפנים, וממילא גם מבחוץ.
“בחזרה לעתיד” של תרבות הכושר.
