אורי הירש

מחשבות ותובנות על תרגול תנועתי־תפקודי, קטלבלס, יוגה ופילאטיס · ציונות, זהות וריבונות

דף הבית » ציונות » מאה שנות אנטישמיות — הדרך אל 7 באוקטובר

מאה שנות אנטישמיות — הדרך אל 7 באוקטובר

13.08.2025Hebrew version below – הגרסה העברית מופיעה לאחר הטקסט באנגלית

The October 7th Massacre – A Century-Long Chain

The Hamas massacre of October 7, 2023, was not an isolated event. It is part of a century-long chain rooted in European antisemitism and the Arab-Nazi alliance. Understanding this history is essential for any effective response to terrorism and the propaganda behind it.

Palestine Is the Land of Israel

Between 1920 and 1948, under the British Mandate, the Land of Israel was officially designated "Palestine (Eretz-Israel)" – purely an administrative term. Every official document used this name, and all major institutions – the banks, the Hebrew University, and the Philharmonic Orchestra – were Jewish-owned and led.

At the time, local Arabs did not call themselves "Palestinians" and had no separate national identity by that name. This was later openly acknowledged by senior PLO leaders themselves: Zuheir Mohsen: "The Palestinian people do not exist… only for political reasons do we talk about their existence." Ahmad Shukeiri: "Such a thing as Palestine does not exist at all; it is only southern Syria." Historical records – stamps, coins, and birth certificates from the era – show clearly that "Palestine" referred to the Jewish homeland.

Recognition of an Existing Right

The 1917 Balfour Declaration recognized, rather than granted, the Jewish people’s ancient right to their homeland. In 1920, the San Remo Conference and the 1922 Mandate Charter obligated Britain to facilitate Jewish settlement across the land.

Emir Faisal acknowledged this in the 1919 Faisal-Weizmann Agreement, and Article 80 of the 1945 UN Charter preserved these rights.

Britain’s Policy Reversals

  • 1922: Transferred 78% of Mandate territory east of the Jordan to create Transjordan.
  • 1930: Limited Jewish land purchases.
  • 1939: Restricted Jewish immigration to 75,000 over five years – during the Holocaust.

Britain also encouraged Arab immigration from neighboring countries into areas meant for the Jewish state, especially Gaza, planting the seeds of the current conflict.

The Arab-Nazi Alliance

Amin al-Husseini, the Grand Mufti of Jerusalem, allied with Nazi Germany. In 1941 he met Hitler, spread Nazi propaganda in Arabic, promoted the "Final Solution" locally, and planned extermination facilities in Jenin.

He even plotted to poison Tel Aviv’s water supply. Nazi-era antisemitic propaganda, from The Protocols of the Elders of Zion to Mein Kampf in Arabic, still shapes extremist ideology in Gaza, Judea, and Samaria.

From the Mufti to Hamas and the PLO

Both Hamas and the PLO inherit this ideology.

  • Hamas Charter (1988): "Israel will exist until Islam obliterates it."
  • PLO Charter (1964): Denies Israel’s right to exist.

From the 1940s to today, rejection and violence have persisted, backed by funding and political support from parts of Europe and the Middle East.

Modern Blood Libels – "The Hungry Children of Gaza"

The claim that Israel starves Gaza echoes medieval European blood libels. In reality, Gaza’s civilian population is under 700,000, though inflated numbers claim "millions." Israel supplies food for over two million, while Hamas diverts much for military use.

Expecting any country to sustain those actively attacking it is without precedent.

Historical and Moral Context

From the Balfour Declaration to the present, a clear historical thread connects legal recognition, British betrayal, the Arab-Nazi alliance, and today’s terrorism. Recognizing these facts is not an obstacle to dialogue – it is the foundation for any just and lasting resolution ensuring truth, security, and dignity for all in the region.

הדרך אל 7 באוקטובר

הזוועות שביצע חמאס בישראל ב-7 באוקטובר 2023 לא התרחשו בחלל ריק. הן חוליה נוספת בשרשרת אירועים שנמשכת כבר מאה שנה, וששורשיה נטועים הן באנטישמיות האירופית והן בזו המזרח-תיכונית.

הבנת הרצף ההיסטורי הזה חיונית לכל מי שמבקש מענה יעיל לטרור ולתעמולה המזינה אותו.

פלשתינה היא ארץ ישראל

בין השנים 1920 עד 1948, תחת המנדט הבריטי, שונה השם המנהלי של ארץ ישראל ל"פלשתינה (א"י)" (Palestine). זה היה שינוי טכני בלבד. בכל מסמך רשמי הופיע הנוסח "פלשתינה (א"י)", וכל מוסדות התרבות, הכלכלה והחינוך – הבנק הלאומי ("בנק אנגלו פלשתינה"), האוניברסיטה העברית ("האוניברסיטה העברית פלשתינה") והתזמורת הפילהרמונית ("תזמורת פלשתינה"), היו בבעלות ובהנהגה יהודית.

הזהות הערבית המומצאת נוצרה בידי העולם הערבי כדי להציג את עצמו כ"מיעוט נרדף", שהרי מי שמחזיק ב-22 מדינות, השולטות על כ-99% משטחי המזרח התיכון, אינו יכול לטעון ברצינות שהוא מיעוט. המטרה ברורה: לשלול את זכותו של העם היהודי בארץ ישראל ולהציג את המאבק נגדו כ"מאבק לשחרור לגיטימי", כפי שהודו בכך מנהיגי אש"ף עצמם.

זוהייר מוחסין הצהיר: "העם הפלשתיני לא קיים… רק למטרות פוליטיות אנו מדברים על קיומו". אחמד שוקיירי אמר: "יצור כזה כמו פלסטין אינו קיים כלל, זו רק דרום סוריה". עזמי בשארה הוסיף: "אין אומה פלסטינית, זו המצאה קולוניאלית".

ברשותי אוסף פריטים של אבי ז"ל, בולי דואר, מטבעות ושטרות, כולם נושאים את הכיתוב "פלשתינה (א"י)". תעודות הלידה של אבי ושל אמי, וכן תעודת העלייה של סבא וסבתא של אבי, כולן חתומות בידי ממשלת "פלשתינה (א"י)". זו עדות חיה לכך שפלשתינה (א"י) הייתה מזוהה באופן בלעדי עם העם היהודי זמן רב לפני 1948.

הכרה בזכות קיימת, לא הענקה חדשה

הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917) לא יצרה זכות חדשה לעם היהודי אלא הכירה בזכות עתיקת יומין, המבוססת על היסטוריה, ארכיאולוגיה, תיאולוגיה, משפט בינלאומי ועובדות מתועדות. ועידת סן רמו (25 באפריל 1920) קבעה כי המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (ארץ ישראל) נועד "להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי", וכתב המנדט (24 ביולי 1922) הטיל על בריטניה חובה לעודד התיישבות יהודית בכל שטחי הארץ.

גם האמיר פייסל, בהסכם פייסל-וייצמן (3 בינואר 1919), הכיר בזכות זו. סעיף 80 לאמנת האו"ם (26 ביוני 1945) שמר על התוקף המשפטי של ההתחייבויות. בכל המסמכים הללו "פלשתינה" הוגדרה כארץ ישראל, מולדתו הבלעדית של העם היהודי.

הפרת ההתחייבויות הבריטיות

לצד ידידים כמו בלפור, צ'רצ'יל ואורד וינגייט, פעלו בממשל הבריטי גורמים אנטישמיים שחיבלו בזכויות היהודים.

1922: ניתקה 78% מהשטח שיועד לבית לאומי יהודי, יצרה את עבר הירדן המזרחי כיישות ערבית מלאכותית, והפקירה את הזכות ההיסטורית והמשפטית של העם היהודי. סעיף 5 במנדט (1922) קובע במפורש: "המנדטור אחראי לכך שלא יועבר, יושכר או יימסר בשום דרך כל חלק משטח פלשתינה לשליטתה של ממשלה זרה."

1930: "הספר הלבן" השני – הגבלת רכישת קרקעות בידי יהודים.

1939: "הספר הלבן" השלישי – הגבלת עליית יהודים ל-75 אלף בלבד בחמש שנים, ובתנאי להסכמה ערבית, דווקא בשיא השואה.

בנוסף, הבריטים עודדו הגירה ערבית מסוריה, לבנון ומצרים לתוך שטחים שיועדו להקמת המדינה היהודית. מרבית הערבים ברצועת עזה, ובכלל באזורים שונים בארץ ישראל, הם מהגרים ממצרים שהגיעו בגלים שונים, ובייחוד בתקופת המנדט הבריטי.

צעדים אלו עמדו בניגוד להחלטות סן רמו ולכתב המנדט, מנעו הצלת יהודים מהנאצים והניחו את התשתית לעימות הערבי-היהודי של ימינו.

שותפות ערבית עם גרמניה הנאצית

אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים ומנהיג ערביי הארץ, היה שותף אסטרטגי להיטלר. בנובמבר 1941 נפגש עם היטלר בברלין. הוא שידר תעמולה נאצית בערבית ברחבי המזרח התיכון, פעל לקידום "הפתרון הסופי" בארץ ישראל, ובשנים 1943-1944 תכנן להקים משרפות בג'נין.

הוא היה מעורב במבצע "אטלס" באוקטובר 1944, ניסיון להרעיל את מי ראש העין ולהשמיד את תל אביב. בעדותו במשפטי נירנברג אמר דיטר ויסליצני: "למופתי היה תפקיד מפתח בהחלטת ההשמדה".

התעמולה, מה"פרוטוקולים של זקני ציון" ועד "מיין קאמפף" בערבית, ממשיכה להדהד בתודעת ערביי עזה, יהודה ושומרון.

מהנאצים ועד חמאס ואש"ף – קו אחד

חמאס ואש"ף, יורשי דרכו של המופתי, אינם רק מסרבים להכיר במדינה יהודית אלא קובעים במפורש באמנותיהם שיש להשמיד את מדינת ישראל.

אמנת חמאס (1988): "ישראל תקום ותתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה".

אמנת אש"ף (1964): שלילת זכות הקיום של ישראל והגדרתה כישות בלתי חוקית.

מאוקטובר 1943 ועד אוקטובר 2023, הדם היהודי זורם באותו נהר, מהברית הערבית-נאצית עם היטלר ועד מימון חמאס ואש"ף בבריסל. בריטניה שסגרה את שערי הארץ בפני פליטי השואה היא אותה אירופה שמלבינה היום רצח יהודים תחת הכותרת "זכויות אדם".

עלילות דם מודרניות "הילדים הרעבים בעזה"

הטענה שישראל מרעיבה את עזה היא גלגול מודרני של עלילות הדם האירופיות, מהאשמות ימי הביניים על הרעלת בארות ועד "הפרוטוקולים של זקני ציון". בפועל, בעזה מתגוררים פחות מ-700 אלף אזרחים. חישובי צפיפות האוכלוסייה, בשילוב נתוני ילודה, הגירה וגידול טבעי, ובהתחשב בכך שרוב שטח הרצועה הוא חקלאי, שוללים את האפשרות שמתגוררים בה מיליונים, כפי שטוענים הנתונים הרשמיים המנופחים והמוטים.

אף על פי כן, ישראל מספקת מזון לכשני מיליון איש, בזמן שחמאס מחרים חלק ניכר מהסחורה ומשתמש בה לצרכים צבאיים.

כך חלים על ישראל סטנדרטים כפולים וחסרי תקדים, שאף מדינה בעולם אינה נדרשת לעמוד בהם. סטנדרטים המחייבים אותה להאכיל ולחזק את אויביה במקום להכות בהם, ובכך מחלישים את ביטחונה ומעודדים את המשך הטרור נגדה.

אחריות היסטורית ומוסרית

מהצהרת בלפור, דרך בגידת המנדט, שותפות המופתי עם היטלר ועד המימון האירופי לחמאס, נפרש קו ברור אחד: הטבח ב-7 באוקטובר 2023 אינו תוצאה של "מוסר כפול" בלבד, אלא של אנטישמיות אירופית בת מאה שנה, המחוברת לברית הערבית-נאצית ולעלילות הדם הישנות והחדשות.

האחריות של בריטניה ומדינות אירופה כיום אינה פחותה משהייתה בשנות השלושים והארבעים. הכרה באמת הזו היא תנאי לכל פתרון אמיתי ובטוח לעם היהודי בארץ ישראל.

ואם אירופה, ובריטניה בפרט, רוצים לחפש את האשמים במצב לצד הערבים בעזה, ביהודה ובשומרון, עליהם להביט במראה, שם ימצאו את האשמים ולצידם גם את הערבים-הנאצים.