מדי שנה בכ"ז בניסן, עם ישראל מתייחד עם זכר השואה שהמיטו הגרמנים ועוזריהם על העם היהודי. אין מידע מדויק בדבר מספר הקורבנות היהודיים אשר נספו בשואה, אך מקובל להעמידו על כשישה מיליונים.
תשעה באב כיום זיכרון לאומי
כ־2,300 שנה קודם לכן, בתשעה באב, התרחשה שואה זוטא. האימפריה הבבלית (586 לפנה"ס) ולאחר מכן האימפריה הרומית (70 לספירה) החריבו את שני בתי המקדש, רצחו בארץ ישראל כמיליון יהודים, גברים, נשים, זקנים וטף, והגלו מאות אלפים מכאן בכפייה (טֻרְנְסְפְרוּ) לאלף שנות גלות. החורבן היה מוחלט: ישובים נהרסו עד היסוד, התרבות היהודית בארץ נעקרה.
תשעה באב הוא זיכרון של שואה זוטא: שואת זהות. בתקופת הבית הראשון והשני לא היו תאי גזים ולא אמצעים להשמדה המונית, אך הכוונה הייתה אותה כוונה – למחוק את העם היהודי. אדריאנוס, כמו היטלר, לא ביקש רק לדכא מרד או להעניש, אלא לעקור את הזיכרון, למחוק את התרבות היהודית ולנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. אם לגרמנים הייתה תעשיית מוות, הרי שלרומאים הייתה מדיניות של טיהור תרבותי, שכתוב ההיסטוריה ושינוי שמות: יהודה הפכה לפלשתינה, וירושלים הפכה לאיליה קפיטולינה. המטרה הייתה אחת: למחוק את היהודים מן ההיסטוריה.
מי ששוכח את העבר, נידון לחזור עליו.
תשעה באב איננו מועד דתי, ואיננו זיכרון רחוק. זהו יום חורבן לאומי, המציין את נפילת הריבונות היהודית בארץ ישראל, תחילה מידי בבל, ולאחר מכן מידי רומא. נפילת ירושלים, חורבן בתי המקדש, והגליית העם, סימנו פתיחת תקופה של ניתוק, השפלה, גירושים, גזירות ופרעות. למרות זאת, רבים מזלזלים בו כיום, כאילו מדובר ביום אבל "של דתיים", או בזיכרון היסטורי שחלף. אך הזיכרון הלאומי איננו תלוי בזמן, אלא בתודעה. וכפי שאיננו שוכחים את ששת המיליונים שנספו בשואה, כך עלינו לזכור גם את המיליונים שקדמו להם – את קורבנות השמד, הפוגרומים וההגליות לאורך כל ההיסטוריה.
שורדי השואה הולכים ומתמעטים. תשעה באב כבר נדחק בעבר לשוליים, וגם יום השואה עלול, בעתיד, להפוך ל"זיכרון רחוק". ככל שגוברת ההתרחקות, כך פוחתת האחיזה הרגשית, גוברת האדישות, ומטשטשת הזהות. ההיסטוריה מלמדת: כאשר עם שוכח את עברו – יבוא מי שיזכיר לו בכוח. בין אם זו הייתה בבל, רומא, ח’ייבר, טבריה, חברון או אושוויץ – המחיר של שכחה תמיד כואב.
שימור הזיכרון ההיסטורי הוא תנאי הכרחי להישרדות לאומית.
הרשימה ארוכה:
630 – טבח ח'ייבר, 1834 – טבח בצפת, 1886 – פתח תקווה, 1908 – יפו, 1920 – תר"פ, 1921 – תרפ"א, 1929 – תרפ"ט, 1933 – עם עליית היקים, 1938 – טבריה, 1936–1939 – המרד הערבי, 1944 – מבצע אטלס, 1947 – הצעת החלוקה, 1948 – מלחמת השחרור, 1956 – מלחמת סיני.
כל אלה התרחשו הרבה לפני "הכיבוש של 67", ומלמדים שאין כאן תגובה לגבולות, אלא סירוב מתמשך לעצם קיומנו.
זיכרון תשעה באב איננו טקס דתי, אלא חומת זהות. הוא מחזק בנו את ההבנה שעמידתנו הלאומית תלויה לא רק בצבא, אלא באמונה, בזיכרון, בשורשים. עם ישראל איננו עם גדול במספרו – אלא בעומק סיפורו. ומי שמוותר על הסיפור, מוותר על קיומו. מי ששוכח את תשעה באב – ישכח את יום השואה. ומי ששוכח את השואה, מזמין את הבאה.
