אורי הירש

מחשבות ותובנות על תרגול תנועתי־תפקודי, קטלבלס, יוגה ופילאטיס

דף הבית » ציונות » מיתוס הצעת החלוקה

מיתוס הצעת החלוקה

רבים מאיתנו גדלו על המיתוס שישראל קמה בזכות החלטת עצרת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947. ההחלטה ההיא – "תכנית החלוקה", או החלטה 181 – קראה להקים שתי מדינות בארץ ישראל: אחת יהודית ואחת ערבית. אלא שמאחורי המילים החגיגיות הסתתר ניסיון מדיני לגזול מהעם היהודי את מה שכבר היה שייך לו בזכות החוק, הזכות וההיסטוריה.

מה באמת קרה בכ"ט בנובמבר?

בניגוד למה שמספרים בספרי הלימוד – ב־29 בנובמבר 1947 לא "קיבלנו מדינה". למעשה, לאו"ם כלל לא הייתה סמכות משפטית לחלק את ארץ ישראל או להקים מדינות. עצרת האו"ם היא גוף מייעץ בלבד, ולא מוסמך לקבל החלטות מחייבות מבחינה משפטית – בניגוד למועצת הביטחון. כך פסק גם פרופ' סטיבן שוובל, נשיא בית הדין הבין־לאומי לצדק בהאג: "העצרת הכללית רשאית רק להציע הצעות ללא תוקף משפטי, על פי סעיף 10 למגילת האומות המאוחדות."

הזכות ההיסטורית והמשפטית של העם היהודי – על מה היא נשענת?

הזכות של העם היהודי לריבונות בארץ ישראל נשענת על שני יסודות בלתי נפרדים:

1. הזכות ההיסטורית – קניין בזכות ראשונה

  • ריבונות היסטורית: לעם היהודי הייתה ממלכה עצמאית בארץ ישראל במשך כאלף שנה – ממלכת ישראל ויהודה – מאות שנים לפני שקמה דת האסלאם.

  • קיום לאומי מתמשך: למרות גירוש וגלות, העם היהודי שמר על זיקה רציפה לארץ – בתפילה, במסורת, בלוח השנה.

  • התיישבות מתמשכת: תמיד היו יהודים בירושלים, צפת, חברון וטבריה – גם בתקופות הקשות ביותר.

2. הזכות המשפטית (הבין־לאומית) – ריבונות מוכרת

א. הצהרת בלפור (1917)

הכרה פומבית של ממשלת בריטניה בכך ש:

"תראה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".
ההצהרה הפכה למחייבת מבחינה משפטית כשהוטמעה במסמכים הבין־לאומיים.

ב. ועידת סן רמו (1920)

החלטת מעצמות ההסכמה להפוך את הצהרת בלפור להחלטה מחייבת במשפט הבין־לאומי. לראשונה, הזכות היהודית קיבלה תוקף משפטי עולמי.

ג. כתב המנדט הבריטי (1922)

מסמך רשמי של חבר הלאומים, שקובע כי על בריטניה לסייע בהקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, ומכיר בזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ הזו.

ד. ועידת סן פרנסיסקו ומגילת האו"ם (1945)

51 המדינות המייסדות של האו"ם אשררו את הזכויות שהוענקו קודם לכן, כולל הזכות היהודית על ארץ ישראל, באמצעות סעיף 80 למגילת האו"ם – המכונה "סעיף העם היהודי".

ממלחמה לעצמאות – לא בזכות אלא בזיעת אפיים

ההצבעה באו"ם לא הקימה את מדינת ישראל – היא רק סיפקה תירוץ למתקפה. כבר למחרת כ"ט בנובמבר החלו ערביי ארץ ישראל, יחד עם צבאות מדינות ערב – מצרים, סוריה, ירדן, עיראק, לבנון וערב הסעודית – במתקפה כוללת על היישוב היהודי. מלחמת השחרור לא הייתה בין מדינות אלא מלחמת קיום – ניסיון לחנוק את המדינה היהודית בינקותה.

אז מי עזר – ומי עשה אמברגו?

מי עשה אמברגו?

  • ארצות הברית ו־בריטניה הטילו אמברגו נשק על האזור כולו – כולל על ישראל. בפועל, רק ישראל נפגעה מהאמברגו, בזמן שמדינות ערב כבר היו חמושות.

  • בריטניה אף סיפקה נשק וליווי מקצועי ללגיון הערבי הירדני, בפיקוד גנרל בריטי – גלאב פשה.

מי סייע בפועל?

  • צ'כוסלובקיה – סיפקה נשק, מטוסים (Messerschmitt S-199) וטייסים מתנדבים.

  • מתנדבי מח"ל – לוחמים וטייסים יהודים מהתפוצות שהתגייסו לסייע למדינה היהודית החדשה.

מדינת ישראל קמה לא בזכות האו"ם – אלא למרותו

הכרזת העצמאות של דוד בן־גוריון ב־14 במאי 1948 לא התבססה על החלטה 181 של האו"ם – אלא על הזכות ההיסטורית, החוקית והמעשית של העם היהודי להקים מדינה במולדתו. זכות זו אושרה שוב ושוב על ידי הקהילה הבין־לאומית – החל מהצהרת בלפור ועד למגילת האו"ם.