המאבק על ארץ ישראל הוא מאבק על גבולות, ריבונות וזהות. הציונות, שהתארגנה בבאזל בשנת 1897, ביקשה לחדש את הריבונות היהודית במולדת העם היהודי. יסודותיה הם עם ישראל, תרבות ישראל וארץ ישראל.
בשנת 1941 נפגש חאג' אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים, עם היטלר והצהיר: "הערבים הם ידידיה הטבעיים של גרמניה, משום שיש להם אויבים משותפים: האנגלים והיהודים". המופתי ביקש את חיסול הבית הלאומי היהודי.
בשנת 1942 תכנן המופתי להקים בעמק דותן משרפות להשמדת יהודים בדגם אושוויץ. בשנת 1944 השתתף בארגון מבצע אטלס, שבמסגרתו הוצנחה לארץ חוליה גרמנית־ערבית שנשאה רעל שנועד להרעלת מי תל אביב.
כבר בשנת 1964, שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, הוקם ארגון הטרור אש״ף במטרה "לשחרר" את ארץ ישראל כולה. אמנת הארגון שללה את חוקיות הקמת ישראל ואת זכותו הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל, והגדירה את הארץ כחלק מהאומה הערבית. באותה עת היו ירושלים, יהודה ושומרון בשליטת ירדן, ורצועת עזה בשליטת מצרים. המאבק לא נולד בשנת 1967. הוא נולד מתוך התנגדות לקיומו של מיעוט יהודי במזרח התיכון.
בשנת 1977 אמר זוהייר מוחסין, ממנהיגי אש״ף: "העם הפלסטיני אינו קיים", והסביר שהזהות הפלסטינית נועדה לשמש "למטרות פוליטיות וטקטיות", כתנועת נגד לציונות. אחמד שוקיירי אמר בשנת 1956: "פלסטין אינה אלא דרום סוריה". עזמי בשארה אמר בשנת 1996: "אני לא חושב שיש עם פלסטיני. יש אומה ערבית".
אין לישראל סכסוך נפרד עם הפלסטינים, אלא מלחמת קיום מול העולם הערבי. אין ולא היה עם ערבי פלשתינאי. עד 1948 היה השם "פלשתינה" שמה הרשמי של ארץ ישראל תחת הכיבוש הבריטי, ובשם זה פעלו גם מוסדות מרכזיים של המפעל הציוני.
הפרדת הסכסוך הפלסטיני מהמאבק הערבי הרחב היא תחבולה תודעתית, מעין "תקייה פוליטית", שנועדה להסתיר את התמונה המלאה. בידוד האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל מתוך העולם הערבי הרחב במזרח התיכון הופך את יחסי הכוחות: ישראל הקטנה מוצגת ככובשת, והצד הערבי כנכבש. זהו הרעיון שמאחורי הטענה על "בדיית פלסטין": יצירת מסגור תודעתי המסתיר את המאבק הערבי הרחב נגד קיומה של הריבונות היהודית במזרח התיכון, ובפרט בארץ ישראל.
באמנת חמאס משנת 1988 נקבע שארץ ישראל היא הקדש אסלאמי שאסור לוותר עליו. בשנת 1994 השווה ערפאת את הסכמי אוסלו להסכם חודייביה משנת 628, שלאחר שהופר כבש מוחמד את מכה. מדוע בחר ערפאת בהשוואה הזאת?
בשנת 1968 זכה ערפאת לתמיכת המופתי. אחמד טיבי, לימים חבר הכנסת, שימש יועצו המיוחד של ערפאת משנת 1993.
אבו מאזן הצהיר בשנת 2014: "אנחנו לא נכיר בישראל כמדינה יהודית". אחמד טיבי אמר בשנת 2009: "אני מתנגד, אני אומר מדינת כל לאומיה". בשנת 2021 אמרה עאידה תומא סלימאן, כשנשאלה על ישראל כמדינה יהודית: "בעיניי היא לא תישאר". אוסאמה סעדי שאל: "אני צריך להכיר במציאות שאני פועל לשנות אותה?"
תקייה היא מושג באסלאם המתייחס להסתרת אמונה לנוכח סכנה ורדיפה, ובהקשר הפוליטי להסתרת הכוונות האמיתיות. מנסור עבאס הצהיר בעברית בשנת 2021: "מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית וככה תישאר". אבל באוגוסט 2026 הסביר בערבית: "יהדות המדינה היא עובדה קיימת… והמפלגות הערביות נאלצו לקבל אותה מבחינה מעשית, אחרת היו נפסלות מהבחירות".
בשנת 2015 הסביר מנסור עבאס למצביעיו את הכוונות האמיתיות של תנועתו: הקמת "ח'ליפות דמוקרטית". לא מדינה ערבית לצד ישראל, אלא מדינה ערבית אחת מהנהר לים.
מהמופתי, דרך אש״ף וחמאס ועד לפוליטיקאים בישראל, המאבק על ארץ ישראל עבר בין מסגרות לאומיות ערביות לתנועות אסלאמיות, אך ההתנגדות לריבונות יהודית נותרה מכנה משותף.
