אורי הירש

מחשבות ותובנות על תרגול תנועתי־תפקודי, קטלבלס, יוגה ופילאטיס · ציונות, זהות וריבונות

דף הבית » ציונות » מהי ציונות

מהי ציונות

לנוכח השימוש העודף במושג “ציונות”, הגיע הזמן להוציא את המילה מן הבוידעם ולאוורר אותה. לא כדי להמציא לה משמעות חדשה, אלא כדי להחזיר לה את המשמעות שהייתה לה לפני שהפכה למדבקה חגיגית על כל מעשה חיובי במדינת ישראל.

היום כמעט כל דבר זוכה לכינוי ציונות. חייל שמשרת בצה״ל, רופא שנשאר עוד שעה במחלקה, מתנדב בעמותה, חקלאי שנשאר בשדה, ילד שמפנה מקום באוטובוס לגברת עם סלים. כל אלה מעשים יפים, חשובים ולעיתים גם מעוררי כבוד. אבל לא כל מעשה טוב הוא ציונות. אחרת גם עמותת רווחה בשווייץ, מתנדב בקנדה וילד מנומס בדנמרק היו צריכים לקבל תעודת ציוני מצטיין, כולל סיכת דש וקפה בבאזל.

ציונות איננה שם כללי לאזרחות טובה. היא גם איננה רק אהבת המדינה, שירות צבאי, דגל, עברית או תחושת שייכות. אלה יכולים לבטא ציונות, אך הם אינם מגדירים אותה. כדי להבין מהי ציונות, צריך לחזור אל השורש: עם ישראל, תרבות ישראל, ארץ ישראל וריבונות יהודית.

התשובה הקצרה: מהי ציונות?

ציונות היא תנועת התחייה הלאומית של העם היהודי בארצו. היא נשענת על ההכרה בכך שעם ישראל הוא עם היסטורי, בעל תרבות ומסורת משלו; שזיקתו לארץ ישראל איננה מקרית אלא יסודית; ושזכותו לחיות בארצו במסגרת ריבונות יהודית.

זו ההגדרה הפשוטה. לא מפלגתית. לא סיסמתית. לא מתנצלת. ציונות מחברת בין עם, תרבות, ארץ וריבונות. כאשר מוציאים מן ההגדרה אחד מן היסודות האלה, נשארים עם משהו אחר: אזרחות טובה, ליברליזם אזרחי, הומניזם כללי, ביטחון לאומי או פולקלור עברי. כל אלה יכולים להיות חשובים, אך הם אינם ציונות במובנה המקורי.

קודם מקורות, אחר כך ניסוחים

קטונתי מלהגדיר מחדש מהי ציונות ומיהו ציוני. מייסדי הציונות ניסחו את הרעיון, מנהיגיו הובילו אותו, ומדינת ישראל מימשה אותו בפועל. רעיון כזה אינו זקוק לעדכון גרסה, אלא לקריאה חוזרת של המקורות.

מי שרוצה לערער על ההגדרה הזאת אינו מתווכח רק עם ניסוח פרטי כזה או אחר. עליו להתווכח גם עם הרצל, ז׳בוטינסקי, בן־גוריון, אוסישקין, יגאל אלון, מנחם בגין ואחרים. בלי האנשים האלה קשה לדבר על ציונות כרעיון היסטורי ממשי. הם לא הסכימו על הכול, וטוב שכך. תנועה לאומית בלי ויכוחים דומה בדרך כלל לוועדת קישוט עם דגל. אבל בנקודת היסוד הם הציגו קו ברור: עם ישראל, תרבות ישראל וארץ ישראל.

גם ספרי העזר המרכזיים של השפה והתרבות העברית מצביעים לאותו כיוון. מילון אבן־שושן הגדיר את הציוני כמי שתומך בשאיפות הציונות: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל וכינוס פזורי ישראל. האנציקלופדיה העברית תיארה את הציונות כתנועה לאומית יהודית, שקמה כדי להשיב את עם ישראל לארצו ולכונן בה ריבונות לאומית. הלקסיקון הציוני הרחיב זאת לשיבת העם לציון, להקמת מדינה יהודית חופשית ועצמאית, ולחידוש החיים הרוחניים, התרבותיים, המדיניים והכלכליים של עם ישראל.

שלוש ההגדרות שונות מעט בסגנון, אך נושאות אותו תוכן: עם יהודי, ארץ ישראל כמולדתו ההיסטורית, וריבונות לאומית שמאפשרת לו לממש את חייו בארצו.

הרצל לא המציא את החלום, הוא ארגן אותו

כאשר חושבים על ציונות, השם הראשון שעולה הוא בדרך כלל בנימין זאב הרצל. בצדק. הרצל הפך רעיון היסטורי לתוכנית מדינית. הוא כינס את הקונגרס הציוני הראשון, יצר מסגרת פוליטית בינלאומית והעניק לתנועה הציונית כוח ארגוני שלא היה לה קודם.

אבל הרצל לא פעל בחלל ריק. הכמיהה לציון קדמה לו במאות רבות. יהודים התפללו לציון, הזכירו את ירושלים בשמחותיהם ובאבלם, שמרו על לוח שנה משותף וחיו בתודעה מתמשכת של גלות ושיבה. כבר במאה ה־16 ניסתה דונה גרציה נשיא לחדש יישוב יהודי בטבריה. במאות שלאחר מכן עלו לארץ תלמידי הבעל שם טוב ותלמידי הגר״א. במאה ה־19 פעלו רבנים והוגים כמו רבי יהודה אלקלעי, הרב צבי הירש קלישר ומשה הס, שראו בשיבת ציון משימה מעשית ולא רק געגוע דתי.

נתן בירנבאום העניק לרעיון את שמו המודרני: ציונות. הרצל נתן לו כוח מדיני. במילים פשוטות: הרצל לא המציא את הזיקה היהודית לארץ ישראל. הוא לקח תודעה עתיקה והפך אותה לתוכנית פעולה.

מה חיבר בין הרצל, בן־גוריון, ז׳בוטינסקי ואחד העם?

בין מנהיגי הציונות היו מחלוקות עמוקות. הרצל חשב במונחים מדיניים. בן־גוריון עסק בבניין מוסדות, התיישבות, צבא וממלכתיות. ז׳בוטינסקי הדגיש ריבונות, כוח מגן וזכות לאומית שאינה תלויה באישור חיצוני. אחד העם הדגיש את הצורך במרכז רוחני ותרבותי לעם היהודי. הרב קוק ראה בתחייה הלאומית גם תחייה רוחנית.

מתחת לכל המחלוקות עמד מכנה משותף ברור: הציונות איננה רעיון אזרחי כללי. היא רעיון לאומי יהודי. היא נשענת על עם ישראל, על תרבות ישראל ועל ארץ ישראל. הריבונות היהודית מממשת את שלושת היסודות האלה במציאות המדינית.

לכן הוויכוח הציוני הלגיטימי איננו עוסק בשאלה אם יש קשר בין העם היהודי לארץ ישראל. הקשר הזה עומד בבסיס המבנה כולו. הוויכוח עוסק בדרך המימוש: באילו גבולות, באיזו מדיניות, באיזו מערכת יחסים בין דת למדינה, ובאיזה איזון בין חירות הפרט לבין האופי הלאומי של המדינה. אלה ויכוחים חשובים, אך הם מתקיימים בתוך ההנחה הבסיסית של הציונות, לא מחוץ לה.

ציונות איננה רק מדים

שירות צבאי הוא מעשה חשוב. לעיתים הוא גם ביטוי עמוק של ציונות. אבל המדים עצמם אינם ההגדרה. יש אנשים במדים שאינם יודעים להסביר מהי ציונות, ויש אנשים בלי מדים שמחזיקים את יסודותיה התרבותיים, החינוכיים והרוחניים.

הציונות זקוקה לשומרי גבולות, אך גם לשומרי זיכרון. לוחמים, לומדי תורה, אנשי התיישבות ואנשי חינוך ממלאים תפקידים משלימים. אחד מגן על הגוף הלאומי, והאחר מחזיק את הרוח הלאומית. מדינה יהודית שאינה מסוגלת להגן על עצמה לא תחזיק מעמד. אבל מדינה יהודית שאינה יודעת מדוע היא קיימת עלולה להחזיק צבא חזק ועדיין לאבד את צדקת הדרך.

כאן נמצאת אחת הנקודות החשובות ביותר: ציונות איננה רק כוח. היא גם זכות. הכוח מגן על הזכות, אך אינו יוצר אותה. הזכות קודמת לכוח. בלי הזכות, הכוח הופך לטכניקה. בלי הכוח, הזכות נשארת נאום יפה בטקס, עם תאורה טובה וקהל עייף.

שומרי הגחלת ושומרי הגבולות

במשך שנות הגלות, העם היהודי לא שמר על זהותו באמצעות מדינה, צבא או גבולות. הוא שמר עליה באמצעות תרבות, מסורת, תורה, שפה, חגים וזיכרון. יהודים בתימן, בפולין, במרוקו, בעיראק ובגרמניה לא חיו תחת שלטון יהודי אחד, אך חלקו אותו סיפור יסוד. הם פתחו אותו סידור, קראו אותם פסוקים, הזכירו את ירושלים והתפללו לשיבה לציון.

לכן לומדי התורה, גם כאשר לא החזיקו חרב, מילאו תפקיד לאומי עמוק. הם שמרו על הזיכרון, על השפה הפנימית של העם ועל ההבנה שארץ ישראל איננה כתובת מקרית, אלא מולדת היסטורית.

לאחר הקמת המדינה נוסף לתפקיד הזה ממד אחר: הגנה מעשית על הריבונות. הלוחם שומר על הגבול. הלומד, המחנך, ההורה והמורה שומרים על התוכן שבשמו הגבול קיים. כאשר מפרידים בין השניים, מקבלים או כוח בלי שורש, או שורש בלי יכולת קיום.

הציונות הבריאה אינה בוחרת בין גוף לרוח. היא מבינה שהגוף צריך רוח כדי לדעת מדוע הוא עומד, והרוח צריכה גוף כדי שלא תישאר תלויה באוויר.

הציונות היא צדקת הדרך

בעשורים האחרונים התפתחה תופעה שמבקשת לעצב מחדש את הזהות הישראלית כך שתהיה אוניברסלית יותר, אזרחית יותר וניטרלית יותר. לכאורה זה נשמע נעים. מי יכול להתנגד למילים כמו שוויון, פתיחות ונורמליות. הבעיה מתחילה כאשר בשם הניטרליות מוחקים את יסודות הזהות שבגללם קמה המדינה היהודית.

תנ״ך, מסורת, היסטוריה, עברית, ירושלים, שבת, חגים והקשר לארץ ישראל אינם תוספות פולקלוריסטיות לציונות. הם אינם קישוטים לאומיים שמורידים מן המדף ביום העצמאות ומחזירים למחרת. הם יסודות.

מדינה יהודית שאינה יודעת להסביר מדוע היא יהודית, תתקשה להסביר מדוע היא צריכה ריבונות דווקא בארץ ישראל. ברגע שהציונות מתנתקת מן התרבות היהודית ומן הזיקה לארץ, היא נשארת עם טיעון אזרחי כללי: מדינה שבה חיים אנשים דוברי עברית. זה אולי תיאור מנהלי. זו לא ציונות.

ציונות איננה אחידות

חשוב לומר זאת בבירור: ציונות איננה דורשת אחידות דתית, פוליטית או תרבותית. אדם יכול להיות ציוני חילוני, מסורתי, דתי, ימני, שמאלי, ליברלי או שמרן. התנועה הציונית עצמה כללה זרמים שונים, ולעיתים סותרים.

אבל בתוך כל המגוון הזה חייב להישמר גרעין משותף: ההכרה בכך שעם ישראל הוא עם; שתרבות ישראל היא יסוד חי בזהותו; שארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית; ושריבונות יהודית היא הביטוי המדיני של הזיקה הזאת.

מי שמבקש לנתק את הציונות מן היהדות, מן המסורת, מן הארץ או מן הריבונות, אינו מציע “ציונות חדשה”. הוא מציע רעיון אחר. מותר לו להציע אותו. מותר להתווכח עליו. אבל נכון לקרוא לו בשמו.

אז מיהו ציוני?

ציוני הוא מי שמכיר בזכותו של עם ישראל לחיות בארצו, בתוך תרבותו, במסגרת ריבונות יהודית. הוא אינו חייב להסכים עם כל ממשלה, כל מדיניות, כל גבול או כל פרשנות דתית. להפך, ויכוח פנימי הוא חלק טבעי מחיים לאומיים.

הוויכוח הציוני מתחיל רק אחרי שמסכימים על יסודות הבית. אפשר להתווכח על הסלון, על המטבח, על המרפסת ועל צבע הקירות. קשה יותר לנהל ויכוח ענייני עם מי שטוען שאין בכלל בית, או שהבית שייך במקרה לכל מי שעבר לידו עם מטרייה.

ציונות איננה סיסמה שנועדה לחלק ציונים לאנשים טובים. היא מושג מדויק. היא רעיון לאומי. היא אחריות היסטורית. היא החיבור בין עם ישראל, תרבות ישראל, ארץ ישראל וריבונות יהודית.

ולכן, לפני שממשיכים להשתמש במילה “ציונות” לכל דבר שזז, כדאי באמת לאוורר אותה. לא כדי שתישמע ישנה יותר, אלא כדי שתוכל שוב לומר משהו ברור.

שאלות ותשובות קצרות

מהי ציונות במשפט אחד?

ציונות היא תנועת התחייה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל, המבקשת לממש את זיקתו ההיסטורית, התרבותית והלאומית של עם ישראל לארצו במסגרת ריבונות יהודית.

האם ציונות היא רק שירות בצבא?

לא. שירות בצבא יכול לבטא ציונות, אך אינו מגדיר אותה. ציונות כוללת גם זהות, תרבות, חינוך, מסורת, התיישבות, שפה, זיכרון וריבונות.

למה חשוב להגדיר ציונות?

בלי הגדרה, כל אחד משתמש במילה לפי נוחותו. כאשר “ציונות” נעשית שם לכל מעשה טוב, היא מאבדת את משמעותה. הגדרה ברורה מאפשרת ויכוח ישר יותר על מדיניות, זהות ועתיד המדינה.

האם ציונות ויהדות הן אותו דבר?

לא. יהדות היא הזהות, התרבות, המסורת והדת של עם ישראל. ציונות היא התנועה הלאומית שמבקשת לממש את זהותו של עם ישראל בארץ ישראל במסגרת ריבונות יהודית. הציונות נשענת על היהדות, אך אינה זהה לקיום מצוות.