השבוע, בטקס מפואר ועתיר משתתפים, משהו בסגנון “הקיץ של אביה”, קיבלתי בתיבת הדואר את אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון. כמה חודשים קודם, בתקופת הסגרים, היה לי קצת זמן לטמבלוויזיה. ההספק: עשרה פרקים של סדרת המופת “אחים לנשק” על חיילי פלוגה ה׳, Easy Company, מהדיוויזיה המוטסת ה־101 במלחמת העולם השנייה. בכל פרק מופיעים אנשים ששירתו ביחידה ומספרים מה עבר עליהם. כל פרק הוא סיפור גבורה, זיכרון ותעודת הוקרה ללוחמים.
החו״ל הראשון שלי
שירתתי בחטיבה 188, גדוד 53, כמט״ק על שוט ד׳ 816-903. ביטחון שדה יכולים לקפוץ לי, באיחור אופנתי של שלושים ומשהו שנה. הייתי בלבנון, בגזרה המזרחית. בעצם, החו״ל הראשון שלי היה לבנון. בעיקר רכס עלי טאהר, בופור, גלגלית ודלעת, בין 1989 ל־1991.
באופן אישי, לא חוויתי משהו חריג במיוחד. יצאתי שלם, גופנית ונפשית. למזלי שירתי בתקופה רגועה יחסית: מארבים כמעט בכל לילה, כמעט עליתי על מטען, וירו על שיירה שהייתי בה בדרך לדלעת. לא סיפורי תופת כמו של אחרים שעברו את לבנון באמת מקרוב.
לא פראיירים
לכל מי שרואה בשירות קרבי “להיות פראייר”, אני רואה בזה זכות אדירה. לשרת. להגן על המולדת ועל אזרחיה. להיות חלק ממשהו גדול מהאדם עצמו. וגם להכיר מקרוב את האנשים הפשוטים שמהם מורכבת ארץ ישראל היפה.
אמריקה יודעת לומר תודה
דרך “אחים לנשק” וסרטים כמו “להציל את טוראי ריאן”, “הפסיפיק”, “צלף אמריקאי” ו“השורד האחרון”, אפשר לראות דבר פשוט: האמריקאים יודעים לבקר את המדינה שלהם, אבל הם יודעים גם לפרגן ללוחמים שלהם. הם נותנים להם במה ראויה. לא מושלמת, לא קדושה, אבל מכבדת.
איפה הסיפור הישראלי
במובן הזה, “אחים לנשק” היא גם תעודת עניות לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בישראל. מאז “מבצע יונתן” ב־1977 כמעט לא נוצר כאן מפעל טלוויזיוני או קולנועי גדול שנותן במה של כבוד לאלפי הלוחמים שחירפו את נפשם. אני לא מדבר על סרטים שמציגים את חיילי צה״ל כקלגסים, אלא על יצירה רצינית, אנושית, עמוקה ומכבדת.
אפשר לעשות את זה על מלחמת העצמאות, סיני, ששת הימים, ההתשה, יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, ועשרות מבצעים ממבצע שמואל ב־1948 ועד מבצע חגורה שחורה ב־2019. יש כאן סיפורים. יש כאן דמויות. יש כאן כאב, הומור, פחד, אחווה, גבורה, טעויות, אחריות ואנושיות.
לא פוליטיקה, אנושיות
עזבו לרגע פרגון ללוחמים או הכרת תודה. הסדרות והסרטים האמריקאיים האלה הכניסו מיליוני דולרים למפיקים. אפילו בשביל הכסף, תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בישראל לא מסוגלת לפרגן לאנשים שחירפו את נפשם למען כולנו?
כתבתי את הדברים כי אני מאמין שזה היה יכול להקל מעט על חלק מהלומי הקרב, הפצועים והמשפחות. לא לרפא. לא לפתור. רק לתת מקום. לתת הכרה. לתת קצת אנושיות.
אל תיקחו את זה לכיוון הפוליטי. לפעמים מותר פשוט לומר תודה.
