מאז ימי המתיוונים, דרך מלשינים מומרי ספרד, משכילים מתבוללים במרכז אירופה ועד יודנראטים וקאפו יוצאי דופן בתקופת השואה – ניתן לזהות לאורך ההיסטוריה היהודית תופעה כואבת, מורכבת ומסוכנת: שיתוף פעולה יזום מצד יהודים עם כוחות עוינים לעמם.
ההיסטוריון והוגה הדעות יהודה־לייב פינסקר כינה את שנאת היהודים "יודופוביה" – פסיכוזה קולקטיבית של האנושות (1882). כחמישים שנה לאחר מכן תיאדואר לסינג תיאר שלב עמוק יותר – "האוטו־אנטישמיות": תהליך שבו יהודים מפנימים דימויים שליליים שהושלכו עליהם, מזהים עצמם עם שונאיהם, מתנערים מזיהותם ולעיתים אף פועלים נגדה (1930). גם ברל כצנלסון (1936) התריע מפני סכנה ערכית וקיומית זו:
"היש עמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם – בזוי ושנוא, וכל מה שעושה אויב־עמם – נערץ? כל שוד, כל רצח, כל אונס – ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות."
חשוב לזהות את המכנים המשותפים לדמויות ולקבוצות שפעלו – לא מתוך כפייה – לשירות מנגנונים אנטי־יהודיים: מאימוץ תרבות זרה ודחיית המסורת, דרך הסתה פומבית ולשון אנטישמית בעברית, ועד הפנמה מוסרית של שנאת יהודים במסווה של "נאורות", "ביקורתיות" או "אוניברסליות".
יודופוביה – אוטו-אנטישמיות שיתוף פעולה מרצון
המתיוונים
במאה ה־2 לפנה"ס פעלו יהודים, ובראשם יאסון ומנלאוס, לטובת ההתיוונות ולהחלשת התורה והמקדש – לא מתוך פחד, אלא מתוך כוונה להשתלב בהגמוניה ההלניסטית.
מומרי ספרד
במאות ה־14–15 שיתפו חלק מהמומרים פעולה עם מוסדות הכנסייה, ובמיוחד עם האינקוויזיציה. דמות מפתח בהקשר זה היא תומאס דה־טורקמדה, ממוצא יהודי, שעמד בראש מערך החקירות והעינויים של האנוסים.
המשכילים המתבוללים
במאה ה־18 ובמאה ה־19 ייצגו יהודים כגון אוטו ויינינגר וקארל קראוס גל של יהודים שהתנכרו לקהילתם בשם ערכים אוניברסליים, תוך הפנמה ואף הפצה של סטריאוטיפים אנטי־יהודיים.
שיתוף פעולה במאה ה־20
בתקופת השואה, חרף מורכבותה החריפה, התגלו מקרים חריגים של קאפו וראשי יודנראט שפעלו מעבר למה שנדרש מהם – מתוך שיקולי כוח, שליטה או אידיאולוגיה.
תודעה נגדית במציאות העכשווית
המאבק הציוני אינו מאבק טריטוריאלי – הוא מאבק על תודעה וזהות. מאז קום מדינת ישראל פועלים כוחות מבית לשם קידום תעמולה אנטי־ציונית: באמצעות דמוניזציה של חיילי צה"ל, השוואות לשלטון הנאצי ועל ידי הפנמת נרטיבים המערערים על לגיטימיות העם היהודי במולדתו. תופעה זו זוכה ללגיטימציה דרך תחומים כמו האקדמיה, התרבות, התקשורת והפוליטיקה.
השימוש הרווח ב"קללת אדריאנוס" בבדיית הזהות ה"פלסטינית" הוא תופעה המדגישה את הפנמתו של נרטיב חיצוני: לפיו העם היהודי — כ־7 מיליון יהודים על 0.31% משטחי המזרח התיכון — הוא "הכובש", בעוד העם המוסלמי — 382 מיליון על 99.69% משטחי המזה"ת — נתפס כ"הקורבן". כאשר שיח זה נישא גם על־ידי יהודים, הוא מהווה לא רק עיוות היסטורי, אלא גם סימפטום מובהק של אוטו‑אנטישמיות מודרנית.
האוטו־אנטישמיות אינה סטייה שולית. היא תופעה עתיקת יומין שמתעדכנת בהתאם לרוח התקופה: מהמתיוונות ועד הפוסט־ציונות – מאלו שהובילו את ההתייוונות ועד אלו המבקשים לפרק את המדינה מבפנים בשם "מוסריות אוניברסלית". הבנת תופעה זו חיונית – לא רק כדי להילחם בשונאים מבחוץ, אלא כדי לזהות מנגנונים של ערעור פנימי.
לא חופש ביטוי – אלא דמוניזציה
במסווה של "חופש ביטוי" ו"מוסריות", נשמעים בעברית ביטויים אנטישמיים מובהקים: דמוניזציה של חיילים, מתנחלים, דתיים וציונים. לא מדובר בביקורת לגיטימית – אלא במנגנון תעמולה אנטי־ציוני. אנשי תקשורת, תרבות ואקדמיה השמיעו אמירות קשות: חיילי צה"ל כונו "יודו־נאצים", מתנחלים – "כנופיית גנגסטרים" ו"פושעים נגד האנושות", חובשי כיפות סרוגות – "כמו צלב הקרס", והציבור החרדי – "עדר בהמות" ש"מזכיר את הנאצים".
נוספו לכך גם טענות קשות כלפי חיל האוויר – "הרעים לטיס", "רוצחים עם כנפיים", והאשמות חוזרות על "פשעי מלחמה" כביכול מצד מדינת ישראל. ואף קריאות לאלימות – כמו "לשבור למתנחלים את העצמות" או "לעלות על עפרה עם טנקים" – אינן נדירות.
הכינויים משתנים, אך המגמה אחת: דה־לגיטימציה של הציבור היהודי־ציוני.
זה לא ליברליזם – אלא דמוניזציה שיטתית, עטופה במילים גבוהות.
שנאה עצמית חדשה, בעברית רהוטה.
ציונות פשוטה, תודעה צלולה
הקומץ הקולני זכה לבמה – אך נותר קומץ קטן. מרבית אזרחי המדינה חוזרים לציונות הפשוטה: אהבת הארץ, אהבת העם והמסורת. יש מקום לביקורת – אך אין מקום לשנאה עצמית שמתחפשת למוסר. לשימור הזהות – עלינו לא רק לזהות את האויבים מבחוץ, אלא גם לאתר את האויבים מבפנים, ולדאוג שהם לא יקבעו את שפת השיח שלנו.
