'איראן זה כאן', 'מְדִינַת הֲלָכָה, הלכה המדינה', 'הדתה',…על פי מדד הדמוקרטיה 79% מהחילונים, מאמינים כי "הדתיים משתלטים על המדינה". האם החרדים באמת זוממים להשתלט על מדינת ישראל או שזה מסע הסתה נגד כל פעולה שיש לה זיקה ליהדות או לערכים יהודיים.

שומרי התרבות היהודית – החרדים, אינם זוממים להשתלט על המדינה, החרדים אינם מעוניינים ואין להם שאיפה לכונן מדינת הלכה בישראל, הדרישה היחידה שלהם היא שלא יפריעו להם לקיים את אורך חייהם על פי התורה ושמירה על צביונה היהודי של המדינה (סממנים של התרבות היהודית ברשות הרבים – השבת תישמר בחיים הציבוריים, הנישואין יהיו כדת משה וישראל ובמוסדות-הציבור תישמר הכשרות.) כפי שנקבע בסטטוס קוו של 1947. למעשה השימוש בביטוי "מדינת הלכה" לא נעשה כלל על ידי החרדים, אלה נעשה בעיקר על ידי גורמים חילונים כמסע תעמולה והפחדה נגד הציבור הדתי.

בילדותי, כל החנויות ובתי העסק ברמה"ש (אחת הערים החילוניות בישראל) והסביבה היו סגורים בשבת. צפינו בתכנים דתיים שהופצו בטלוויזיה הישראלית והחינוכית, האזנו למוזיקה יהודית בקול ישראל, בגיל – 13 התכוננו לעליה לתורה ולמדנו כיצד להניח תפילין (לבושתי שכחתי) עם הרב השכונתי. נראה שבשנים האחרונות הסטטוס קוו אכן השתנה, ויותר בתי עסק פתוחים בשבת, יש יותר אוכל שאינו כשר… ולאט לאט התרבות היהודית מוּדֶּרֶת מהמרחב הציבורי.

לקח לי כעשור להבין את הסיסמא "מדינת הלכה – הלכה המדינה", אני מציע הסתכלות מעט שונה על השימוש ב'מדינת הלכה', זה לא החרדים שמבקשים להפוך את ישראל ל'מדינת הלכה'. זה הקומץ חילוני שמנסה לכפות את החילוניות שלו על כלל אזרחי ישראל, ולמעשה אותו קומץ חילוני אינו נאבק בחרדים, הוא מנסה בסופו של תהליך למחוק את התרבות היהודית (מהי תרבות יהודית בלי השבת, כשרות, קידוש, קדיש, קריאת שמע, בתי כנסת…?) מהמרחב הציבורי, וממדינת ישראל בכלל.

משל העגלה המלאה והעגלה הריקה

ב 1952, נפגש רה"מ בן גוריון עם רבי אברהם ישעיהו קרליץ ("החזון איש") על מנת לדון בנושא איך יהודים דתיים ולא-דתיים יחיו יחד בארץ הזאת.

'החזון איש' טען בפני בן גוריון : 'אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך'.

בן-גוריון ענה לו: 'ועל הגמל הזה (החילוני) אין עול של מצוות?, מצוות יישוב הארץ, מצוות ההגנה ושמירה על הגבולות, האין זו מצווה?'. הוויכוח נמשך זמן רב, הם נפרדו ללא הסכמות, אבל בידידות ובלחיצת-יד.

לענ"ד, שתי עגלות מלאות, לכל אחת ייעוד שונה בחברה. בהכללה, החרדי עוסק בעולם הרוחני, שומר על רצף המסורת וההמשכיות התרבותית של כלל היהודים, ואילו החילוני עוסק בעולם הגשמי, בהגנה על הארץ, בבניה ופיתוח הארץ. כל אחד תורם את חלקו בדרכו שלו, אם אנו רוצים לשמור על המדינה יהודית ודמוקרטית, המיסים שלנו צריכים לממן צבא חזק שישמור על קיומנו, ומוסדות ללימוד תורה שישמרו על צביונה היהודי של המדינה.

בימינו, יותר ויותר חרדים משלבים בין העולם הרוחני לעולם הגשמי, תופעה דומה מתרחשת בעולם החילוני, חילונים משלבים בין העולם הגשמי לתרבות היהודית. על מנת לגשר בין הציבור החילוני לציבור החרדי בנושא הגיוס, ניתן להקים חיל תורה אליו יגויסו אלו שתורתם אומנותם. כך יוכלו החרדים (בתנאים ובהשגחה מתאימה) להמשיך וללמוד תורה (על מדים) והחילונים יקבלו את גיוס החרדים.

העגלה שהתרוקנה

הרצון של חלקים בחברה הישראלית להתנתק מהיהדות, גרם להם הלכה למעשה להתנתק מערכי הציונות. ניסח זאת היטב יעקב חזן : "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות, זנחנו את הדת ואתה השלכנו גם את התרבות היפה שלנו על כל עושרה ומרכיביה. החילוניות לא הצליחה לייצר מענה הולם בכל הקשור למורשת ותרבות ישראל. לילדים אין שורשים וגם אין להם כנפיים, כי מקורות ההזנה שלהם דלים."