אורי הירש

מחשבות ותובנות על תרגול תנועתי־תפקודי, קטלבלס, יוגה ופילאטיס

קטגוריה: ציונות

  • קללת אדריאנוס – בדיית פלשתין

    קללת אדריאנוס – בדיית פלשתין

    בשנת 135 לספירה, לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, נקט הקיסר הרומי אדריאנוס צעדים קשים נגד העם היהודי בארץ ישראל. המקורות היהודיים מתארים גזרות שמד, ובהן איסורים על לימוד תורה, ברית מילה וקיום מצוות. ירושלים הפכה לאיליה קפיטולינה, ושמה של הפרובינקיה יהודה הוחלף בסוריה פלשתינה.

    השם פלשתינה היה מוכר עוד קודם לכן, אך השימוש בו במקום השם יהודה לאחר המרד כניסיון לנתק את הקשר בין העם היהודי לארצו. לא רק לדכא מרד, אלא למחוק את זהותה הלאומית והתרבותית של העם היהודי.

    כמעט אלפיים שנה חלפו, והשאלה עדיין עומדת: האם שינוי שמה של ארץ יכול לשנות את זהותה ההיסטורית?

    מחיקת השם לא מחקה את העם

    הרומאים החריבו, גירשו, אסרו ורדפו. אבל הם לא הצליחו לנתק את העם היהודי מארץ ישראל. לאורך דורות הגלות המשיכו יהודים להתפלל לירושלים, להזכיר אותה בחגים ובמועדים ולשמר את זיקתם לארץ בתפילה, בלימוד ובמסורת. בטקס הנישואין נשמר הפסוק: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהילים קל"ז).

    הריבונות היהודית אבדה, אך הזהות הלאומית והזיקה לארץ נשמרו. הציונות המודרנית לא המציאה את הקשר הזה. היא ביקשה לחדש את הריבונות היהודית במולדת העם היהודי. יסודותיה הם עם ישראל, תרבות ישראל וארץ ישראל.

    צדקת הדרך: מהצהרת בלפור לכתב המנדט

    בשנת 1917 פרסמה ממשלת בריטניה את הצהרת בלפור, שתמכה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בשנת 1920 התקבלה החלטת סן רמו, וב־24 ביולי 1922 אישר חבר הלאומים את כתב המנדט על פלשתינה.

    כתב המנדט הכיר במפורש בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ובבסיס לכינון מחדש של ביתו הלאומי. הוא הטיל על בריטניה את האחריות לקידום הבית הלאומי היהודי, לעידוד העלייה וההתיישבות היהודית.

    המשפטן האמריקאי פרופ' יוג'ין רוסטוב, שהיה ממנסחי החלטה 242 של מועצת הביטחון, טען שהזכות המשפטית להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון נובעת מאותן הוראות מנדט שאפשרו התיישבות יהודית בתל אביב, בחיפה ובירושלים לפני קום המדינה.

    גם המשפטן האמריקאי דאגלס פיית' הציג עמדה דומה. לדבריו, הטענה המשפטית היהודית ליהודה ושומרון נשענת על אותו מקור היסטורי ומשפטי שעליו נשענת התביעה היהודית לארץ ישראל כולה.

    אלה אינן רק שאלות של גבולות וביטחון. מדובר בשאלת הזכות הלאומית של העם היהודי על ארצו.

    בדיית פלסטין: המאבק על שם הארץ

    השימוש בשם פלשתינה אינו חדש. בתקופת המנדט הבריטי הוא היה שמה הרשמי של ארץ ישראל, ושימש את כלל תושביה. גם מוסדות ציוניים מרכזיים השתמשו בשם זה, ובהם בנק אנגלו־פלשתינה והעיתון Palestine Post.

    אין ולא היה עם ערבי פלשתינאי. עד 1948 היה השם "פלשתינה" שמה הרשמי של ארץ ישראל תחת הכיבוש הבריטי, ובשם זה פעלו גם מוסדות מרכזיים של המפעל הציוני. הפרדת הסכסוך הפלסטיני מהמאבק הערבי הרחב היא תחבולה תודעתית, מעין "תקייה פוליטית", שנועדה להסתיר את התמונה המלאה. בידוד האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל מתוך העולם הערבי הרחב במזרח התיכון הופך את יחסי הכוחות: ישראל הקטנה מוצגת ככובשת, והצד הערבי כנכבש. זהו הרעיון שמאחורי הטענה על "בדיית פלסטין": יצירת מסגור תודעתי המסתיר את המאבק הערבי הרחב נגד קיומה של הריבונות היהודית במזרח התיכון, ובפרט בארץ ישראל.

    כבר בשנת 1964, שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, הוקם אש״ף במטרה לשחרר את פלסטין כולה. אמנת הארגון הגדירה את הארץ כחלק מהמולדת הערבית הגדולה ושללה את חוקיות הקמתה של ישראל.

    באותה עת היו ירושלים, יהודה ושומרון בשליטת ירדן, ורצועת עזה בשליטת מצרים. המאבק שהגדיר אש״ף לא הוגבל לשטחים שישראל השתלטה עליהם בשנת 1967. הוא כוון גם נגד עצם קיומה של הריבונות היהודית.

    בשנת 1977 אמר זוהייר מוחסין, ממנהיגי אש״ף: "העם הפלסטיני אינו קיים", והסביר שההצגה של זהות פלסטינית נפרדת נועדה למטרות פוליטיות וטקטיות במסגרת המאבק בציונות.

    אחמד שוקיירי, ממייסדי אש״ף, תיאר את פלסטין כחלק מדרום סוריה. גם עזמי בשארה, לימים חבר הכנסת, הציג תפיסה שלפיה קיימת אומה ערבית ולא אומה פלסטינית נפרדת.

    האמירות האלה ממחישות את השימוש הפוליטי בזהות הפלסטינית ואת הקשר שבין הלאומיות הערבית הרחבה לבין ההתנגדות לציונות.

    המלחמה על התודעה

    המאבק על ארץ ישראל אינו מתנהל רק בשדה הקרב. הוא מתנהל גם באמצעות מילים, שמות, מפות והגדרות. נעמי שמר הציגה בסרט "אל בורות המים" תפיסה שלפיה אין לישראל סכסוך נפרד עם הפלסטינים, אלא מלחמת קיום מול העולם הערבי. לדבריה, בידוד האוכלוסייה הערבית המקומית מתוך העולם הערבי הרחב הוא מהלך חכם וערמומי, המשנה את תמונת יחסי הכוחות. ישראל הקטנה, המוקפת במדינות ערביות, מוצגת כגוליית. האוכלוסייה הערבית המקומית מוצגת כדוד. 

    זהו בעיניי הרעיון שמאחורי בדיית פלסטין: מסגור תודעתי המציג את המאבק כעימות בין מדינה גדולה וכובשת לבין עם קטן ונכבש, במקום להציג את המאבק הערבי הרחב נגד הריבונות היהודית בארץ ישראל. באותו הקשר אני רואה גם את השימוש במונח "הגדה המערבית" במקום בשמות ההיסטוריים יהודה ושומרון. השמות אינם משנים את הגאוגרפיה, אך הם משפיעים על הדרך שבה הציבור תופס את ההיסטוריה, הזהות והזיקה הלאומית לארץ.

    גם ההיסטוריון בן־ציון נתניהו, גולדה מאיר ודוד בן־גוריון עסקו בשאלת הזהות הלאומית של ערביי הארץ ובמשמעותו הפוליטית של השם פלשתינה.

    גולדה מאיר אף הזכירה כי בתקופת המנדט נשאה בעצמה דרכון פלשתינאי. לדבריה, תושבי ארץ ישראל נקראו אז פלשתינאים.

    המאבק על הזהות גם בתוך ישראל

    המאבק התודעתי אינו מתקיים רק בזירה הבינלאומית. גם בתוך החברה הישראלית מתנהל ויכוח על צדקת הדרך הציונית, על זכויותיו ההיסטוריות של העם היהודי ועל הריבונות בארץ ישראל.

    בחלקים מהאקדמיה, בתקשורת ובמערכת הפוליטית מאמצים תפיסות המבקשות להחליף את הגדרתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי במסגרת לאומית אחרת. אני רואה בכך ויכוח עמוק יותר משאלת הגבולות. זו מחלוקת על עצם משמעותה של הציונות.

    הזכות של אדם להחזיק בעמדה פוליטית אינה מוטלת בספק. אבל גם את משמעותה של העמדה צריך לבחון: האם היא מכירה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארצו, או מבקשת לבטל את הריבונות היהודית?

    התנ"ך, ההיסטוריה והזכות על הארץ

    התנ"ך הוא מקור מרכזי בזהותו ההיסטורית והלאומית של העם היהודי. הוא אינו רק ספר דתי, אלא גם יסוד בזיכרון הלאומי ובזיקה המתמשכת של העם לארץ ישראל.

    לצד התנ"ך עומדים הממצאים הארכאולוגיים, ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית, המסורת שנשמרה לאורך הדורות וההכרה הבינלאומית בעת החדשה.

    ההתכחשות לקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל אינה רק מחלוקת על העבר. יש לה השלכות על האופן שבו נתפסת זכותו לריבונות בהווה.

    קללת אדריאנוס

    צפריר רונן ז"ל הזהיר בכנס ירושלים בשנת 2007 מפני האפשרות לאבד את הארץ באמצעות שינוי שמה. בדבריו התייחס לשינוי השם שביצעו הרומאים לאחר מרד בר כוכבא ולשימוש הפוליטי בשמות הארץ בימינו.

    הטענה שלו הייתה פשוטה: שינוי שם הארץ אינו רק פעולה לשונית. הוא עשוי לשנות את האופן שבו העולם מבין למי הארץ שייכת ומהי זהותה. הקיסר אדריאנוס ביקש למחוק את השם יהודה. כמעט אלפיים שנה לאחר מכן מתנהל מאבק נוסף על שמה, זהותה וריבונותה של ארץ ישראל.

    אפשר לשנות שמות במפות, במסמכים ובכותרות. אי אפשר למחוק באמצעותם את ההיסטוריה של העם היהודי ואת זיקתו לארץ ישראל.

    לצפייה בסדרת הסרטונים "קללת אדריאנוס"

    צפייה בסדרה ביוטיוב

  • מיתוס הצעת החלוקה

    מיתוס הצעת החלוקה

    רבים מאיתנו גדלו על המיתוס שישראל קמה בזכות החלטת עצרת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947. ההחלטה ההיא – "תכנית החלוקה", או החלטה 181 – קראה להקים שתי מדינות בארץ ישראל: אחת יהודית ואחת ערבית. אלא שמאחורי המילים החגיגיות הסתתר ניסיון מדיני לגזול מהעם היהודי את מה שכבר היה שייך לו בזכות החוק, הזכות וההיסטוריה.

    מה באמת קרה בכ"ט בנובמבר?

    בניגוד למה שמספרים בספרי הלימוד – ב־29 בנובמבר 1947 לא "קיבלנו מדינה". למעשה, לאו"ם כלל לא הייתה סמכות משפטית לחלק את ארץ ישראל או להקים מדינות. עצרת האו"ם היא גוף מייעץ בלבד, ולא מוסמך לקבל החלטות מחייבות מבחינה משפטית – בניגוד למועצת הביטחון. כך פסק גם פרופ' סטיבן שוובל, נשיא בית הדין הבין־לאומי לצדק בהאג: "העצרת הכללית רשאית רק להציע הצעות ללא תוקף משפטי, על פי סעיף 10 למגילת האומות המאוחדות."

    הזכות ההיסטורית והמשפטית של העם היהודי – על מה היא נשענת?

    הזכות של העם היהודי לריבונות בארץ ישראל נשענת על שני יסודות בלתי נפרדים:

    1. הזכות ההיסטורית – קניין בזכות ראשונה

    • ריבונות היסטורית: לעם היהודי הייתה ממלכה עצמאית בארץ ישראל במשך כאלף שנה – ממלכת ישראל ויהודה – מאות שנים לפני שקמה דת האסלאם.

    • קיום לאומי מתמשך: למרות גירוש וגלות, העם היהודי שמר על זיקה רציפה לארץ – בתפילה, במסורת, בלוח השנה.

    • התיישבות מתמשכת: תמיד היו יהודים בירושלים, צפת, חברון וטבריה – גם בתקופות הקשות ביותר.

    2. הזכות המשפטית (הבין־לאומית) – ריבונות מוכרת

    א. הצהרת בלפור (1917)

    הכרה פומבית של ממשלת בריטניה בכך ש:

    "תראה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".
    ההצהרה הפכה למחייבת מבחינה משפטית כשהוטמעה במסמכים הבין־לאומיים.

    ב. ועידת סן רמו (1920)

    החלטת מעצמות ההסכמה להפוך את הצהרת בלפור להחלטה מחייבת במשפט הבין־לאומי. לראשונה, הזכות היהודית קיבלה תוקף משפטי עולמי.

    ג. כתב המנדט הבריטי (1922)

    מסמך רשמי של חבר הלאומים, שקובע כי על בריטניה לסייע בהקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, ומכיר בזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ הזו.

    ד. ועידת סן פרנסיסקו ומגילת האו"ם (1945)

    51 המדינות המייסדות של האו"ם אשררו את הזכויות שהוענקו קודם לכן, כולל הזכות היהודית על ארץ ישראל, באמצעות סעיף 80 למגילת האו"ם – המכונה "סעיף העם היהודי".

    ממלחמה לעצמאות – לא בזכות אלא בזיעת אפיים

    ההצבעה באו"ם לא הקימה את מדינת ישראל – היא רק סיפקה תירוץ למתקפה. כבר למחרת כ"ט בנובמבר החלו ערביי ארץ ישראל, יחד עם צבאות מדינות ערב – מצרים, סוריה, ירדן, עיראק, לבנון וערב הסעודית – במתקפה כוללת על היישוב היהודי. מלחמת השחרור לא הייתה בין מדינות אלא מלחמת קיום – ניסיון לחנוק את המדינה היהודית בינקותה.

    אז מי עזר – ומי עשה אמברגו?

    מי עשה אמברגו?

    • ארצות הברית ו־בריטניה הטילו אמברגו נשק על האזור כולו – כולל על ישראל. בפועל, רק ישראל נפגעה מהאמברגו, בזמן שמדינות ערב כבר היו חמושות.

    • בריטניה אף סיפקה נשק וליווי מקצועי ללגיון הערבי הירדני, בפיקוד גנרל בריטי – גלאב פשה.

    מי סייע בפועל?

    • צ'כוסלובקיה – סיפקה נשק, מטוסים (Messerschmitt S-199) וטייסים מתנדבים.

    • מתנדבי מח"ל – לוחמים וטייסים יהודים מהתפוצות שהתגייסו לסייע למדינה היהודית החדשה.

    מדינת ישראל קמה לא בזכות האו"ם – אלא למרותו

    הכרזת העצמאות של דוד בן־גוריון ב־14 במאי 1948 לא התבססה על החלטה 181 של האו"ם – אלא על הזכות ההיסטורית, החוקית והמעשית של העם היהודי להקים מדינה במולדתו. זכות זו אושרה שוב ושוב על ידי הקהילה הבין־לאומית – החל מהצהרת בלפור ועד למגילת האו"ם.

  • אלתרמן צדק – על אבדן צדקת הדרך

    אלתרמן צדק – על אבדן צדקת הדרך

    המאבק של ישראל הוא לא רק צבאי – הוא תודעתי. הוא מתרחש לא רק בגבולות אלא גם בשפה, בתקשורת, ובשיח הציבורי. יש מי שמנסה לשכנע אותנו שאנחנו זרים בארץ הזו. שזה לא באמת שלנו. אבל אנחנו לא פולשים – אנחנו שבים אל נחלת אבותינו. לא לקחנו ארץ נוכריה – חזרנו לארץ שהובטחה לנו, שנשמרה בלבבות דורות של יהודים.

    מה שמפיל אומה – זו שכחה, לא אויב

    הסכנה הגדולה איננה איבוד קרב – אלא איבוד הדרך. כשאנחנו מתחילים לפקפק בזכות שלנו להיות כאן, כשאנחנו מפסיקים להאמין בצדקת הדרך – אנחנו מאבדים את עצמנו מבפנים. אם אין אמונה בצדק, איך נסביר לחיילים על מה הם נלחמים? איך נעמוד מול ילדינו ונאמר: זו הארץ שלנו?

    הסוס הערבי-נאצי – תעמולה במסווה של שלום

    האויב לא תמיד בא בטנקים – לפעמים הוא בא במסרים. הוא מדבר על "שחרור" ו"זכויות אדם", אבל בפנים – אנטישמיות בתחפושת. זהו סוס טרויאני מודרני, או ליתר דיוק – סוס ערבי-נאצי. הוא כבר בפנים: בטלוויזיה, באקדמיה, בבתי הספר. והוא לא מדבר על שלום – הוא מחבל בזהות. הוא משכיח מאיתנו את האמת, ומחדיר ספק במקום אמונה.

    בלי היסטוריה – אין עתיד

    שכחת ההיסטוריה היא השחתת השורשים. מי שלא יודע מה היה בגוש עציון, מי לא מכיר את מגילת העצמאות או את דמותם של מנהיגי התחייה – יוצא לקרב בלי מגן. בלי הצדקה פנימית. בלי הבנה של ה״למה״.

    חייל בלי סיפור – לא יעמוד בקרב

    הנשק הוא רק הכלי. הסיבה היא הלב. מי שלא יודע למה הוא נלחם – לא יחזיק מעמד. בלי שורשים – כל רוח תעיף אותך. בשביל להחזיק את הקו, צריך לדעת מאיפה באנו, מי אנחנו, ולאן אנחנו הולכים.

    לא שותקים. לא מוותרים. לא מתבלבלים.

    לפני שננסה להסביר לעולם – נבהיר לעצמנו: לא כבשנו – חזרנו. לא גזלנו – שיקמנו. אנחנו כאן לא במקרה – אלא כי יש לנו שורשים כאן, עומק של דורות, זכות היסטורית ורוח איתנה.

    מי שיודע שהוא צודק – לא מחכה לאישור. הוא פשוט עומד על שלו.
    ומי ששורשיו נטועים באדמת הקודש – שום סערה לא תוכל לו.


    אלתרמן הזהיר כבר אז – לא תבוסה צבאית, אלא תבוסה תודעתית

    "אז אמר השטן… רק זאת אעשה: אכהה מוחו, ושכח שאיתו הצדק" (1967)

    "אם אנו מודים בקיומו של עם פלסטיני… הטרור ייתפס ככלי שחרור, ולא כטרור" (1970)

    "אז אמר השטן:
    הנצור הזה איך אוכל לו.
    איתו האומץ וכשרון המעשה
    וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.
    ואמר: לא אטול את כוחו
    ולא רסן אשים ומתג
    ולא מורך אביא בתוכו,
    ולא ידיו ארפה כמיקדם,
    רק זאת אעשה: אכהה מוחו
    ושכח שאיתו הצדק ."

  • נחלת אבותינו – הבסיס לציונות

    נחלת אבותינו – הבסיס לציונות

    מיום תחייתה של מדינת ישראל במאי 1948, היא ידעה שבע מלחמות (ומספר רב של מבצעים צבאיים אחרים), את כולן סיימה כשידה על העליונה. רק במלחמה אחת ישראל נוצחה — במלחמה על צדקת הדרך מבית, ובמלחמה על דעת הקהל העולמית.

    הערבים הבינו כי לא ניתן להכריע את המיעוט היהודי במזרח התיכון בכוח הנשק, ואי אפשר לדרוש את ארץ ישראל, ובפרט את ירושלים, יהודה והשומרון, כאשר אתה נקרא "ערבי". לכן, הם המציאו את "העם הפלסטיני" — כלי דרכו יכלו לנסות ולכבוש את הארץ מחדש. למרבה הצער, התחכום הערבי במלחמה הפסיכולוגית נגד המיעוט היהודי, זכה לסיוע בלתי נתפס מצד האקדמיה, התקשורת והמערכת הפוליטית הישראלית.

    הערבים במיעוט, אך לא במספר

    מול המדינה היהודית ניצבות 23 מדינות ערביות. ישראל יושבת על שטח של 20,770 קמ"ר לעומת 13,486,861 קמ"ר של מרחב ערבי-אסלאמי. בישראל כ-7 מיליון יהודים, בעוד שבמרחב יש כ-350 מיליון ערבים. אך אין זו שאלה של מספרים – זו שאלה של צדקת הדרך, של עמידה על שלנו.

    האם הערבים היו כאן קודם?

    התשובה ההיסטורית לכך ברורה: לא. רוב רובם של הערבים שישבו בארץ ישראל בראשית המאה ה-20, לא היו בנים למשפחות שגרו כאן מאות בשנים, אלא מהגרים שהגיעו בגלים גוברים החל מאמצע המאה ה-19. ההון היהודי, המודרניזציה, וההתעוררות הלאומית היהודית – הם שיצרו מוקד משיכה כלכלי ואנושי, שהביא עמו הגירה ערבית לתוך הארץ, לא מתוכה. כך הפכה תודעת הזכות הערבית על הארץ לבדיה פוליטית, שהתעלמה לחלוטין מן העובדות ההיסטוריות והדמוגרפיות.

    "הכיבוש" של 1967 – נרטיב שקרי

    ב-1967 שחררה ישראל את ירושלים, יהודה והשומרון מהכיבוש הירדני. ארגון הפת"ח הוקם כבר ב-1959, ואש"ף נוסד ב-1964 – שנים לפני ששת הימים. משמעות הדבר היא שהמאבק הערבי איננו על גבולות 1967, אלא על עצם קיומו של העם היהודי במזרח התיכון.

    הערבים רצחו יהודים בפרעות עוד הרבה לפני "הכיבוש":

    • 630 – טבח יהודי ח'ייבר

    • 1834 – טבח בצפת

    • 1886 – טבח בפתח תקווה

    • 1908 – טבח ביפו

    • 1920 – פרעות תר"פ (תל חי)

    • 1921 – פרעות תרפ"א

    • 1929 – טבח חברון וצפת (תרפ"ט)

    • 1933 – אלימות עם עליית היקים

    • 1936–1939 – המרד הערבי הגדול

    • 1938 – טבח בטבריה

    • 1944 – מבצע אטלס

    • 1947 – דחיית תוכנית החלוקה

    • 1948 – מלחמת העצמאות

    • 1956 – מלחמת סיני

    כל אלה קדמו למה שמכונה כיום "הכיבוש של 67’".

    צדקת הדרך

    אין עם בעולם שהצדק ההיסטורי שלו שבוי כל כך בידי שקר מתמשך כמו העם היהודי בארצו. הדה-לגיטימציה של הריבונות היהודית בארץ ישראל לא צומחת מתוך טיעון משפטי או מוסרי, אלא משנאה ומהנדסת תודעה. מול זאת, עלינו לשוב ולשנן את האמת ההיסטורית:

    "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו, כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו."
    – ספר מקבים א', פרק טו', פסוקים לג–לד

    הטקסט הזה נכתב מאות שנים לפני האימפריות המודרניות, לפני כל מפת חלוקה. זהו קולו של עם ששב הביתה לא מכוח החרב, אלא מכוח הצדק. הכיבוש האמיתי – הוא זה שנעשה לנו, במשך דורות.

    המשפט הבינלאומי לצידנו

    • ועדת לוי (2012) – ועדת משפטנים בראשות השופט בדימוס אדמונד לוי, שמונתה על ידי ממשלת ישראל:

      "לפי הדין הבינלאומי, זכותו של יהודי להתיישב בכל יהודה ושומרון. במלחמת ששת הימים הושב מעמדו החוקי של השטח למעמדו המקורי – שטח שיועד לשמש בית לאומי לעם היהודי."
      – דו"ח ועדת לוי, ממשלת ישראל, יולי 2012

    • דאגלס פיית', לשעבר תת-שר ההגנה של ארה"ב, משפטן ומומחה לדין בינלאומי:

      "אם ליהודים אין זכויות חוקיות ליהודה ושומרון, אז אין להם זכויות באף חלק מארץ ישראל."
      – Douglas Feith, Middle East Quarterly, 1996

    • פרופ’ יוג’ין רוסטוב, סגן מזכיר המדינה האמריקני לשעבר, מאדריכלי החלטה 242:

      "הזכות של יהודים להתיישב בתל אביב היא אותה זכות שיש להם להתיישב גם בשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים."
      – Eugene V. Rostow, The New Republic, 1991

    • חבר הלאומים, המנדט על פלשתינה (1922):

      "הכרת הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, וזכותו להקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו."
      – The Mandate for Palestine, League of Nations, 24 July 1922

    • הצהרת בלפור (1917):

      "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה…"
      – The Balfour Declaration, 2 November 1917

    שורשינו – התנ”ך

    • "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם"
      – בראשית י"ג, פסוקים 14–15

    • "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך… לאחוזת עולם"
      – בראשית י"ז, פסוקים 7–8

    • "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת"
      – בראשית ט"ו, פסוק 18

    גם הקוראן מכיר בזכות היהודית

    "עמי, בואו אל הארץ הקדושה אשר ציווה אלוהים לכם, ולא תסגו לאחור פן תאבדו."
    – הקוראן, סורה 5 (אל-מאאידה), פסוק 21

    התנ"ך – עוגן הזהות והזכות

    התנ"ך איננו רק ספר דתי; הוא תעודה לאומית עתיקה, מסמך כינון היסטורי ותרבותי ראשון במעלה. הוא נכתב בידי העם היהודי, בשפתו העברית, על אדמתו ההיסטורית. כל תביעה לזכותנו על הארץ נשענת – הלכה ולמעשה – על היסודות שהונחו בו.

    מי שמתבייש בתנ"ך או "מתנער ממנו בשם חילוניות", בעצם מתנער מהזכות שלנו על הארץ. בלי התנ"ך – אין עם יהודי, אין זכות היסטורית, ואין סיבה שנהיה פה. בלי זה – אנחנו רק עוד קולוניה.