אורי הירש

מחשבות ותובנות על תרגול תנועתי־תפקודי, קטלבלס, יוגה ופילאטיס

קטגוריה: ציונות

  • הנחשול

    הנחשול

    אני חי ברמת השרון כמעט 50 שנה, דור שלישי בעיר שהתהדרה תמיד בליברליזם, הומניזם וסובלנות כלפי האחר, כל עוד נשמרה ההגמוניה החילונית, והאירופית בעיקרה.

    לצד ההומניזם והסובלנות אני עדיין זוכר את הפולקלור המקומי של פעם – פינק פלויד, קינג קרימזון, ו "דרוס כל דוס, השמד כל חרד". אינני זוכר מערכת בחירות כל כך טעונה ואלימה בעיר. נחשול של גזענות, השמצות והסתה נגד חלק מהדתיים ש"משתלטים" על המרחב הציבורי כדי "לשנות את רמה"ש מבפנים". ביום שישי הונח ראש חזיר בכניסה לאחד מבתי הכנסת בעיר, ודרדר את האווירה האנטי־דתית בעיר לשפל חדש.

    על פי תוצאות הבחירות, כ־35% מהרמת־שרונים הזדהו עם מסרי תעמולת ההפחדה, ונבהלו מהשתלטות עוינת ומ"הדתה" של העיר. בילדותי, היו החנויות ובתי העסק ברמה"ש והסביבה סגורים בשבת. צפינו בתכנים דתיים שהופצו בטלוויזיה הישראלית והחינוכית, האזנו למוזיקה יהודית בקול ישראל, והלכנו לבית הכנסת בשבתות ובחגים. אז לא קראו לזה "הדתה" (כך מכנים היודופובים את התרבות היהודית) ; זו היתה התרבות היהודית של כולנו (מהי תרבות יהודית בלי השבת, איסור חמץ, חוק השבות, תשעה באב, ברית מילה, כשרות, תפילין, קידוש, בתי כנסת?…).

    אני בטוח שחלק מה 35% שטוענים להשתלטות, זוכרים את הנהירה של מאות רמת שרונים לראש והעין ואורנית לפני כ 20-30 שנה. ראש העין שהייתה מורכבת רובה ככולה מדתיים, הייתה ליעד של הנדלניסטים, זוגות צעירים ומשפרי דיור מרמה"ש, באופן מפתיע הנדלניסטים לא כונו 'משתלטים' , הם היו חלק מתהליך טבעי של מוביליות חברתית, והם עשו את הבוננזה (רווח גדול מאוד בזמן קצר) שלהם במעבר לראש העין.

    אם יש תהליכים מדאיגים בקרבנו, אלה הניסיונות לנתק את הזהות היהודית מהמרחב הציבורי, ולהביא להדרתה של התרבות היהודית מהפרהסיה. אינני דתי, לא מקפיד על כשרות ולא מניח תפילין. אני רמת־שרוני טיפוסי, מהסוג שנוסע בשבת. עם זאת, בחרתי לחיות במדינה יהודית (כן, ככה מדינת ישראל מוגדרת במגילת העצמאות). אף אחד לא ילמד אותי מהי חילוניות, לא אני ולא ילדיי זקוקים לחינוך מחדש בקשר למושגי ה"חופש" וה"חילוניות". אמנם אינני אוכל שרימפס וקלמארי אבל זה לא עושה אותי פחות חילוני מכל חילוני אחר. אני רוצה לחיות את חיי בלי כפייה של נטורי קרתא, מצד אחד, וללא מסעות השנאה של רשימת "רמה"ש חופשית" ו"הפורום החילוני".

    לא סביר או מידתי שקומץ חילונים יכפו את החילוניות שלהם על כלל האוכלוסייה. פלורליזם וסובלנות נדרשים גם כלפי תפיסות עולם ועמדות מנוגדות, גם אם אלה מעוררות התנגדות ודחייה (מוגזמות). זו לא חוכמה להניף את דגל השוויון והפלורליזם ברמה"ש כשכולנו באותו הצבע והגוון. אין דבר כזה, "מרחב ציבורי חילוני" וגם לא אמור להיות כזה. המרחב הציבורי שייך לכלל האוכלוסייה; הפרהסיה אמורה להכיל ולשקף את החילוני ואת הדתי.

    הזהירו אותי שהבעת דעה שונה ברמת השרון גוררת חרם. אבל אני עדיין מאמין שהרוב הדומם בעיר חושב כמוני. אולי חלקם בארון, מחשש להיחשף כ"אוהבי דתיים". אלה שחולקים על דעתי אמורים להיות פלורליסטים, ליברלים וסובלנים גם לדעות אחרות.

    כולי תקווה שנלמד לחיות זה לצד זה בשלום, חילונים ודתיים. לא רק למען הדתיים ברמת השרון, הנתונים למתקפה לא נעימה, אלא בשבילנו החילונים. זה הדבר הנכון לעתיד שלנו ולמען הדורות הבאים, שנדע להיות סובלניים יותר ומכילים יותר.

    ראש החזיר בבית הכנסת ברמת השרון // צילום: דוברות המשטרה

    ישראל היום – ראשון, נובמבר 11, 2018 – 01:34
  • מדינה יהודית – עשרים פעמים

    מדינה יהודית – עשרים פעמים

    מבשרי הציונות החזירו את החילוני המתבולל אל היהדות, והתנועה הציונית גאלה את היהודי מן הגלות והחזירה אותו לציון (ארץ ישראל). ביטוי למהותה של ישראל כמדינה יהודית ניתן גם בהכרזה על הקמת (תקומת) מדינת־ישראל (הכרזת העצמאות) המילה "יהודית" על הטיותיה מופיעה כ-20 פעמים. "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית…אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי."

    שם המדינה – ישראל (השם ישראל מופיע בתנ"ך יותר מאלפיים פעמים), נקבע על־פי הצעת בן-גוריון. סמל המנורה (התבסס על פסיפס בית כנסת עתיק שלום על ישראל ביריחו), דגל המדינה הוא שני פסי תכלת וביניהם מגן דוד בצבע תכלת (מקורה בספר במדבר "ציצת הכנף פתיל תכלת") על רקע לבן. המנון המדינה הוא 'התקווה' (הנביא יחזקאל "עוד לא אבדה תקותנו"), בירת ישראל היא ירושלים השלמה והמאוחדת (שמה של ירושלים מופיע בתנ"ך 669 פעמים).

    מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי, השם ישראל, סמל המנורה והדגל, ההמנון, ירושלים השלמה והמאוחדת בירת ישראל, עלייה יהודית, התיישבות יהודית וכו' כל אלה קיבלו מעמד חוקתי ע"י ממשלת ישראל ה-34 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום)

    חשיבות חוק הלאום
    מאז ומעולם הייתה הסכמה גורפת של הזרם המרכזי בישראל שהמדינה היא יהודית. הסכנה לקיומה של המדינה היהודית והדמוקרטית הייתה רק בקצוות, אלה המתנגדים לקיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית (נטורי קרתא) ותמונת הראי שלהם, המתנגדים לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (חלק מארגוני הקרן לישראל חדשה). הגדרת ישראל כמדינה יהודית הפך להיות נושא שנוי במחלוקת. יודופובים ואנטישמים בארץ ובעולם, שוללים את קיומה של המדינה היהודית או אינם מכירים בזכות ההגדרה העצמית של המיעוט היהודי במזה"ת, ישנם אנשים בציבור הישראלי (בסיוע ומימון קרנות זרות) אשר פועלים להפיכת ישראל למדינת כל לאומיה.

    ההתנגדות וההפגנות נגד חוק הלאום (כמו גם ביטול חוק קמיניץ, ביטול סטטוס קוו השבת, ביטול מעמדה של ירושלים, ביטול חוק השבות ע"י ממשלת ישראל ה-36) מחזקות את חשיבות החוק, אם ישראל לא תעמוד על זכותה להיות יהודית עכשיו, היא תאלץ להתמודד עם הבעיה בעתיד כשחלק מהציבור (היהודי) כבר אינו מכיר ביהדותה של ישראל. החוק אומר את מה שהיה אמור להיות המובן מאליו, ומעניק תוקף רשמי של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

    חוק הלאום אינו עוסק בזכויות אזרח. כל האזרחים שווים, ההגדרה העצמית לאומית במדינת ישראל ייחודית לעם היהודי בלבד.

    קישור חוק־יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי

    קישור להצבעה על חוק הלאום בכנסת

  • זכרונות ילדות רמת השרון

    זכרונות ילדות רמת השרון

    סיפורו של מכון איתנים הוא סיפור על משפחה, התמדה וחזון שעבר מדור לדור. מרמת השרון של הפרדסים ועד למרכז המקצועי בהרצליה של היום – הרוח נשארה אותה רוח: עבודה נקייה, מקצוענות ללא פשרות ומפגש אנושי בגובה העיניים. בעקבות דף הפייסבוק 'זכרונות ילדות רמת השרון', התחלנו לאסוף תמונות נוסטלגיות של המכון; אם יש לכם כאלו באלבומים – נשמח שתשלחו לנו לכתובת: hirschuri@gmail.com

    לצפייה באלבום התמונות ההיסטורי המלא לחצו כאן

    החלוץ מרמת השרון והחלום הראשון

    הכל התחיל ב-1964, כשברמת השרון היו יותר פרדסים מאנשים. שלום הירש, שנדבק בחיידק הספורט ונאלץ לנסוע עד תל אביב כדי להתאמן באגרוף, החליט להביא את הבשורה הביתה. הוא הקים את "מכון כושר איתנים" הראשון – מקום פשוט להרמת משקולות ואגרוף עממי, שהתבסס על חזון וקהילה. המכון הפך במהרה למוסד מקומי שבו הזיעה והחברות נמהלו זו בזו, והניח את היסודות לתרבות הכושר באזור כולו.

    מבחן האש והתקומה מהאפר

    בשנת 1978 עמד המפעל המשפחתי למבחן הגורל כאשר שריפה כבדה כילתה את המכון כמעט לחלוטין. בלה וניר הירש ניסו להילחם בלהבות, אך המבנה נשרף כליל. עם זאת, חלומות של עשורים לא נשרפים בקלות; כבר למחרת בבוקר, עוד לפני שהעשן התפזר, החלו עבודות השיפוץ וההרחבה. הרוח של איתנים סירבה לכבות, והמקום קם מהאפר כשהוא חזק ומרווח יותר, מוכן להוביל את הדור הבא של המתאמנים.

    הדור השני וסטנדרט עולמי חדש

    ב-1985 נכנס בנו הבכור תמיר לניהול והפך את המכון למודרני וחדשני, וב-1991 הצטרף אורי הירש לאחר סיור לימודי ב-30 מכוני כושר מהמפוארים בארה"ב. המכון עבר שיפוץ נרחב שנבנה לפי הדגם האמריקאי המתקדם ביותר, אך הקפיד לשמר את הלב הישראלי החם. זה היה השלב שבו "איתנים" הפך ממכון מקומי למרכז מקצועי המשלב ידע בינלאומי עם אווירה משפחתית שאין לה תחליף, מקום שבו כל חבר מרגיש בבית.

    השיבה לשורשים ומהפכת הקטלבלס

    משנת 2004 הוביל אורי שינוי כיוון אמיץ: חזרה לשורשים וזניחת הציוד הממוחשב לטובת "אולד סקול" ודיוק תנועתי. ב-2006 הפך איתנים למכון הקטלבלס הראשון בישראל, והקים את בית הספר הארצי להכשרת מדריכים ויחידות עלית. המעבר להרצליה ב-2008 סימל את זיקוק הדרך – ויתור על רעש המכונות לטובת פילאטיס מכשירים, קטלבלס ויוגה. ידע עכשווי המחובר לשיטות עבר, שמוכיח שוב שאימון הוא קודם כל מפגש אנושי.

    מורשת של יקיר עיר ואופק לעתיד

    היום, כשתמיר ואורי ממשיכים את הדרך, המורשת של שלום הירש ז"ל – יקיר העיר רמת השרון – חיה ובועטת בכל תנועה. אנו ממשיכים לאסוף תמונות נוסטלגיות מאלבומים ישנים כדי לשמר את הסיפור הזה, ומזמינים אתכם לשלוח זכרונות לכתובת hirschuri@gmail.com. הציוד השתדרג והכתובת הוחלפה, אבל האמונה נותרה אחת: התרגול הוא הדרך שלנו להתחבר לעצמנו ולאחרים. ככה זה התחיל ב-1964, וככה זה ממשיך לפעום עד היום.

  • הצהרת בלפור : בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה

    הצהרת בלפור : בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה

    לאחר 1,800 שנות גלות, שבהן שמר העם היהודי על קשר רוחני ותרבותי בלתי נפרד עם ארץ ישראל, הצהרת בלפור ב-1917 הכירה בזכות ההיסטורית של העם היהודי לשוב ולהקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ ישראל. הצהרה זו לא יצרה זכות חדשה (מעולם לא התקיימה ישות לאומית אחרת על אדמת ארץ ישראל שיכולה לתבוע זכות דומה על אדמה זו), אלא הייתה הכרה בזכות קיימת שנשמרה במשך אלפי שנים. בלפור הביע תמיכתו בהקמת בית לאומי יהודי בפלשתינה, ובכך הוקרה הזכות ההיסטורית, התרבותית והדתית של העם היהודי על ארץ ישראל, המשך ישיר לבית הראשון והבית השני. הצהרת בלפור יצרה את הבסיס להכרה בזכות החוקית והבינלאומית של העם היהודי על ארץ ישראל, משני צידי הירדן.

    הבסיס המשפטי לבית לאומי יהודי

    ב-2 בנובמבר 1917 קיבל העם היהודי כתב זכויות שמבסס ומאשרר את טענת הבעלות של העם היהודי על ארץ ישראל. הצהרת בלפור שולבה בהחלטות וועידת סן רמו (1920) של המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, וכתוצאה מכך – במנדט על פלשתינה (ארץ ישראל) ב-1921. הצהרת בלפור אומצה גם בוועידת סן פרנסיסקו (1945) ובסעיף 80 של אמנת האומות המאוחדות, וכן בסעיף 5 של מגילת העצמאות.

    ארתור ג'יימס בלפור, משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה [ארץ ישראל], ותעשה כל מאמץ להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות בארץ ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת."

    ארץ-ישראל היא המקום בו קם העם היהודי

    לפני: הצהרת בלפור מסתמכת על ממצאים ארכיאולוגיים ותאולוגיים שמקשרים בין העם היהודי לארץ ישראל. למשל, בבראשית פרק טו, פסוק 18: "ביום ההוא כרת יהוה את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת".

    אחריה: הצהרת בלפור הייתה הבסיס לכל ההסכמים שנחתמו לאחר מכן:

    1. הסכם ויצמן-פייסל (ינואר 1919), שבו הערבים הכירו בהצהרת בלפור ובפלשתינה כמולדת העם היהודי.
    2. וועידת סן רמו (1920), שבה דנו מדינות ההסכמה, המעצמות האירופיות, בחלוקת המזרח התיכון בין העם היהודי והעם הערבי. הערבים קיבלו את רוב שטחי המזרח התיכון (עיראק, סוריה ולבנון), והעם היהודי קיבל את 0.02% משטחי המזרח התיכון – פלשתינה (ארץ ישראל), משני צידי הירדן. הערבים קיבלו את הזכות להגדרה עצמית בשאר שטחי המזרח התיכון, אך לא בארץ ישראל. בארץ ישראל לא הוענקו להם זכויות פוליטיות כלשהן. החלטות סן רמו שימשו בסיס לניסוח המנדט על פלשתינה ב-1922.
    3. המנדט על פלשתינה (1921) כלל את החלטות סן רמו ואת הצהרת בלפור. מועצת חבר הלאומים הטילה על בריטניה את האחריות למימוש הצהרת בלפור: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד 'הבית הלאומי' לעם היהודי בארץ-ישראל". תנאי המנדט נוסחו סופית ואושרו ב-24 ביולי 1922 על-ידי מועצת חבר הלאומים, שהייתה מורכבת מ-51 מדינות. המנדט קיבל תוקף מעשי, משפטי וחוקי והחל לפעול ב-29 בספטמבר 1923.
    4. וועידת סן פרנסיסקו (1945), כשחבר הלאומים פורק, ונכסיו וחובותיו הועברו לאומות המאוחדות (האו"ם). לוועידה נשלחה משלחת יהודית (ביניהם פרופסור בן-ציון נתניהו), שתפקידה היה להגן על הזכות היהודית להתיישב בפלשתינה – ארץ ישראל. המשלחת תרמה לניסוח סעיף 80 באמנת האו"ם. סעיף 80 בכתב ההקמה של האו"ם מכיר במפורש ב"מנדט על פלשתינה" של חבר-הלאומים, שהעניק ליהודים את הזכות הבלתי ניתנת להפקעה להתיישב בכל מקום בפלשתינה – ארץ ישראל. כל 51 המדינות חתמו על המגילה ובכך אשררו את הצהרת בלפור, החלטות סן רמו והמנדט על פלשתינה, המהווים את הבסיס החוקי לפי המשפט הבינלאומי לזכותו של העם היהודי על כל חלקי ארץ ישראל.

    חומר למחשבה:

    הצעת החלוקה – החלטה 181 של עצרת האומות המאוחדות (כ"ט בנובמבר 1947) הייתה בגדר המלצה בלבד ואינה מחייבת. העצרת הכללית אינה מוסמכת לחוקק חוקים, אלא להציע הצעות ללא תוקף משפטי (סעיף 10, פרק 5 באמנת האו"ם). ההכרה הבינלאומית של מדינת ישראל אינה מתבססת על החלטה זו. הצבעה בכ"ט בנובמבר לחלוקת ארץ ישראל המערבית בין היהודים לערבים הייתה מנוגדת לזכויות שנקבעו במנדט עבור פלשתינה (מעוגן בסעיף 80 של האו"ם), ואין לאף אחד סמכות לגרוע מהזכויות הללו.

    הבסיס החוקי והמשפטי לקיומנו בארץ ישראל המערבית ברור ובלתי נתון לערעור. לצערי, נראה כי לפקידי משרד החינוך יש נטייה להמעיט בהעברת עובדות אלו. מדוע משרד החינוך מדיר את תלמידי ישראל מעובדות אלה? זכותם של אנשים לפרש את העובדות כפי הבנתם, להסיק מסקנות שונות לפי תפיסת עולמם. מותר לחשוב שמסירת גב ההר לערבים תביא לשלום. אין פסול בתרבות של התדיינות וריבוי דעות, אבל הדרה של עובדות אלה וגניבת דעת במטרה לקדם תוכניות בדרכי ערמה היא מעשה פסול שמסכן את התרבות והחברה.

    הדרת עובדות אלו מחומר הלימוד יוצרת דור חסר ידע, צעירים שישרתו בצה"ל, ללא תודעה מלאה של צדקת הדרך. כפי שציין

    יגאל אלון: "עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל – ועתידו לוט בערפל".

  • הדתה או דרוס כל דוס ?

    הדתה או דרוס כל דוס ?

    גילוי נאות: אינני דתי. אינני מקפיד על כשרות, אינני מניח תפילין, ואני נוסע בשבת. בקיצור, רמת־שרוני תקני למדי. אף אחד לא כפה עליי תורה ומצוות, ואף אחד לא כופה אותן היום על ילדיי. ובכל זאת, בחרתי לחיות במדינה יהודית. לא מדינת הלכה. לא מדינה דתית. מדינה יהודית.

    הבחירה איננה בין דתיים לחילונים. השאלה היא אם נאמץ חילוניות יהודית שמבינה שהיא חוליה בשרשרת הדורות, או חילוניות שמבקשת להישאר בארץ ישראל, לדבר עברית וליהנות מפירות הציונות, ובו בזמן לנסר את הענף התרבותי שעליו היא יושבת.

    יהדות איננה פולקלור

    וכאן מתחיל הבלבול הגדול. יש מי שחושב שהיהדות היא עניין פרטי בלבד, כמו פולקלור משפחתי ישן או מוצא אתני. משהו בסגנון אמריקאי ממוצא אירי, שנזכר פעם בשנה בסבתא ובתמונה מהאלבום. אבל להיות יהודי איננו געגוע לגפילטע פיש של סבתא. יהדות היא תרבות.

    יש בה שבת, חגים, תנ״ך, תפילות, קידוש, קדיש, ברית מילה, נישואין, כשרות, זיקה לארץ ישראל וזיכרון היסטורי שנמשך אלפי שנים. אפשר לקיים יותר, אפשר לקיים פחות, ואפשר גם לא לקיים כלל. אבל אי אפשר לרוקן את הכול מתוכן, לדחוק את היהדות מן המרחב הציבורי, ואז להתפלא שהדור הבא כבר לא יודע מה מחזיק אותו כאן.

    החור בהשכלה היהודית

    גדלתי ברמת השרון, בחינוך ממלכתי חילוני. למדתי תנ״ך כסיפורים, אבל כמעט לא למדתי מהו סידור, מהי תפילת שמע, מהו קדיש, מהו קידוש, מהי טלית, מהן תפילין ומהי המשמעות התרבותית של שבת. יצאתי מבית הספר עם עברית טובה, מוזיקה טובה, ועם חור די גדול בהשכלה היהודית. פינק פלויד וקינג קרימזון עשו את שלהם, אבל הם לא בדיוק החליפו את ביאליק.

    לצד החילוניות הישראלית הזאת התקיים גם פולקלור מקומי שלא תמיד ידע להבחין בין חופש חילוני לבין בוז למסורת. נשמעו שם גם מנגינות פחות מוזיקליות, כמו “דרוס כל דוס”, “השמד כל חרד” ו“כל מתנחל הוא מחבל”. לפעמים זה הוצג כהומור, ולפעמים כסתם “ככה מדברים אצלנו”. אבל המסר חלחל: כל מה שמריח יהודי מדי הוא חשוד.

    הפוליטיקלי קורקט לא העלים את הבוז הזה. הוא רק החליף לו מילים. במקום “דרוס כל דוס” אומרים היום “הדתה”. המילים נקיות יותר, אבל הרעיון דומה: כל מפגש של ילד חילוני עם מסורת יהודית מוצג כאיום על החופש שלו. האם ילד שלומד מהו קידוש עובר כפייה דתית, או פשוט מקבל את שפת התרבות של העם שלו? האם היכרות עם תפילין הופכת אותו לחרדי, או מונעת ממנו לגדול כזר בתוך התרבות של עצמו?

    השאלה איננה אם ילדינו יחזרו בתשובה, אלא אם הם בכלל ידעו לאיזו שאלה הם משיבים.

    החילונים שהבינו את המסורת

    מי שמרגיש שהדברים האלה נשמעים לו “דתיים”, כדאי שיבדוק רגע מול מי הוא באמת מתווכח. לא אני המצאתי את הזיקה בין ציונות, שבת, עברית, תנ״ך ותרבות יהודית. אמרו זאת, כל אחד בדרכו, גם בן־גוריון, ביאליק, ברל כצנלסון ויגאל אלון. גם האמירה המיוחסת ליעקב חזן, ממנהיגי השומר הצעיר ומפ״ם, קולעת בדיוק לנקודה: “רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות.” הבעיה איננה חילוניות. הבעיה היא חילוניות שמתנתקת מן הציונות, מן הזיכרון ומן השורש.

    מנהיגים והוגים מרכזיים בציונות החילונית לא ביקשו להקים מדינת הלכה. הם הבינו דבר פשוט: מדינה יהודית בלי תרבות יהודית לא תישאר יהודית לאורך זמן. היא אולי תדבר עברית, תניף דגל ותעמוד בצפירה, אבל לא יהיה לה עומק. היא תהפוך ממדינה יהודית למדינה של אנשים ממוצא יהודי.

    בן־גוריון והסטטוס קוו

    מי שעיצב את ההסכמה הזאת לא היה רב, לא אדמו״ר, לא עסקן חרדי ולא אדם שחשוד בקרבה מיוחדת לכיפה. זה היה דוד בן־גוריון: חילוני, סוציאליסט, איש תנועת העבודה וראש הממשלה הראשון. בשנת 1947 הוא קבע את עקרונות הסטטוס קוו, ובהם השבת כיום המנוחה הציבורי, כשרות במוסדות המדינה ודיני אישות על פי ההלכה.

    המשמעות המעשית הייתה ברורה: אדם פרטי יכול לבחור כיצד לחיות את שבתו — לנסוע ברכבו, לעבוד בביתו, לטייל, לנוח או לקדש. אבל במדינה יהודית השבת איננה עוד יום חול. לא תחבורה ציבורית בשבת ולא עבודה רגילה בשבת. לא מפני שבן־גוריון ביקש להחזיר מישהו בתשובה, אלא מפני שהוא הבין שכדי שמדינה יהודית תישאר יהודית, המסורת היהודית אינה יכולה להיות רק פולקלור פרטי או מוצא משפחתי. היא חלק בלתי נפרד מן התרבות היהודית.

    הציונות צריכה שורש

    הציונות איננה רק צבא, היי־טק, דרכון כחול ואזרחות טובה. אלה דברים חשובים, אבל הם אינם השורש. הציונות נשענת על עם ישראל, תרבות ישראל וארץ ישראל. התרבות איננה קישוט על המדף. היא אחד היסודות שמחזיקים את המבנה כולו. מי שמוותר על התרבות נשאר עם פולקלור.

    מה ילד יהודי צריך לדעת

    לכן אינני מבקש שילדיי יהיו דתיים. אני כן מבקש שלא יגדלו בורים בתרבותם. שידעו מהי שבת גם אם יבחרו לנסוע בה. שידעו מהו קידוש גם אם לא יעשו אותו בכל שבוע. שיכירו תפילין גם אם לא יניחו. שיבינו מהי ירושלים, מהו תנ״ך, מהי מסורת, ומה הקשר בין העם הזה לבין הארץ הזאת.

    זו לא הדתה. אלה לימודי הליבה של הזהות היהודית. ילד יהודי במדינה יהודית יכול לדעת לפתור משוואה, לדבר אנגלית ולהצטיין במדעים, ועדיין לא להבין למה הוא חי דווקא בארץ ישראל. זו אחריות תרבותית. זו חוליה בשרשרת הדורות.

    חילוניות בלי חרדה

    החילוניות אינה צריכה להיות חרדה מן התרבות היהודית. היא לא צריכה למחוק את השבת כדי להיות חופשית, ולא להרחיק סידור מילד כדי להוכיח שהוא עצמאי.

    יהדות בלי תוכן איננה חילוניות נאורה. היא פולקלור בלי מהות. וציונות בלי יהדות חיה נשארת בלי השורש שמסביר למה דווקא כאן, למה דווקא בארץ ישראל, ולמה בכלל מדינה יהודית.

  • מהי ציונות

    מהי ציונות

    לנוכח השימוש העודף במושג “ציונות”, הגיע הזמן להוציא את המילה מן הבוידעם ולאוורר אותה. לא כדי להמציא לה משמעות חדשה, אלא כדי להחזיר לה את המשמעות שהייתה לה לפני שהפכה למדבקה חגיגית על כל מעשה חיובי במדינת ישראל.

    היום כמעט כל דבר זוכה לכינוי ציונות. חייל שמשרת בצה״ל, רופא שנשאר עוד שעה במחלקה, מתנדב בעמותה, חקלאי שנשאר בשדה, ילד שמפנה מקום באוטובוס לגברת עם סלים. כל אלה מעשים יפים, חשובים ולעיתים גם מעוררי כבוד. אבל לא כל מעשה טוב הוא ציונות. אחרת גם עמותת רווחה בשווייץ, מתנדב בקנדה וילד מנומס בדנמרק היו צריכים לקבל תעודת ציוני מצטיין, כולל סיכת דש וקפה בבאזל.

    ציונות איננה שם כללי לאזרחות טובה. היא גם איננה רק אהבת המדינה, שירות צבאי, דגל, עברית או תחושת שייכות. אלה יכולים לבטא ציונות, אך הם אינם מגדירים אותה. כדי להבין מהי ציונות, צריך לחזור אל השורש: עם ישראל, תרבות ישראל, ארץ ישראל וריבונות יהודית.

    התשובה הקצרה: מהי ציונות?

    ציונות היא תנועת התחייה הלאומית של העם היהודי בארצו. היא נשענת על ההכרה בכך שעם ישראל הוא עם היסטורי, בעל תרבות ומסורת משלו; שזיקתו לארץ ישראל איננה מקרית אלא יסודית; ושזכותו לחיות בארצו במסגרת ריבונות יהודית.

    זו ההגדרה הפשוטה. לא מפלגתית. לא סיסמתית. לא מתנצלת. ציונות מחברת בין עם, תרבות, ארץ וריבונות. כאשר מוציאים מן ההגדרה אחד מן היסודות האלה, נשארים עם משהו אחר: אזרחות טובה, ליברליזם אזרחי, הומניזם כללי, ביטחון לאומי או פולקלור עברי. כל אלה יכולים להיות חשובים, אך הם אינם ציונות במובנה המקורי.

    קודם מקורות, אחר כך ניסוחים

    קטונתי מלהגדיר מחדש מהי ציונות ומיהו ציוני. מייסדי הציונות ניסחו את הרעיון, מנהיגיו הובילו אותו, ומדינת ישראל מימשה אותו בפועל. רעיון כזה אינו זקוק לעדכון גרסה, אלא לקריאה חוזרת של המקורות.

    מי שרוצה לערער על ההגדרה הזאת אינו מתווכח רק עם ניסוח פרטי כזה או אחר. עליו להתווכח גם עם הרצל, ז׳בוטינסקי, בן־גוריון, אוסישקין, יגאל אלון, מנחם בגין ואחרים. בלי האנשים האלה קשה לדבר על ציונות כרעיון היסטורי ממשי. הם לא הסכימו על הכול, וטוב שכך. תנועה לאומית בלי ויכוחים דומה בדרך כלל לוועדת קישוט עם דגל. אבל בנקודת היסוד הם הציגו קו ברור: עם ישראל, תרבות ישראל וארץ ישראל.

    גם ספרי העזר המרכזיים של השפה והתרבות העברית מצביעים לאותו כיוון. מילון אבן־שושן הגדיר את הציוני כמי שתומך בשאיפות הציונות: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל וכינוס פזורי ישראל. האנציקלופדיה העברית תיארה את הציונות כתנועה לאומית יהודית, שקמה כדי להשיב את עם ישראל לארצו ולכונן בה ריבונות לאומית. הלקסיקון הציוני הרחיב זאת לשיבת העם לציון, להקמת מדינה יהודית חופשית ועצמאית, ולחידוש החיים הרוחניים, התרבותיים, המדיניים והכלכליים של עם ישראל.

    שלוש ההגדרות שונות מעט בסגנון, אך נושאות אותו תוכן: עם יהודי, ארץ ישראל כמולדתו ההיסטורית, וריבונות לאומית שמאפשרת לו לממש את חייו בארצו.

    הרצל לא המציא את החלום, הוא ארגן אותו

    כאשר חושבים על ציונות, השם הראשון שעולה הוא בדרך כלל בנימין זאב הרצל. בצדק. הרצל הפך רעיון היסטורי לתוכנית מדינית. הוא כינס את הקונגרס הציוני הראשון, יצר מסגרת פוליטית בינלאומית והעניק לתנועה הציונית כוח ארגוני שלא היה לה קודם.

    אבל הרצל לא פעל בחלל ריק. הכמיהה לציון קדמה לו במאות רבות. יהודים התפללו לציון, הזכירו את ירושלים בשמחותיהם ובאבלם, שמרו על לוח שנה משותף וחיו בתודעה מתמשכת של גלות ושיבה. כבר במאה ה־16 ניסתה דונה גרציה נשיא לחדש יישוב יהודי בטבריה. במאות שלאחר מכן עלו לארץ תלמידי הבעל שם טוב ותלמידי הגר״א. במאה ה־19 פעלו רבנים והוגים כמו רבי יהודה אלקלעי, הרב צבי הירש קלישר ומשה הס, שראו בשיבת ציון משימה מעשית ולא רק געגוע דתי.

    נתן בירנבאום העניק לרעיון את שמו המודרני: ציונות. הרצל נתן לו כוח מדיני. במילים פשוטות: הרצל לא המציא את הזיקה היהודית לארץ ישראל. הוא לקח תודעה עתיקה והפך אותה לתוכנית פעולה.

    מה חיבר בין הרצל, בן־גוריון, ז׳בוטינסקי ואחד העם?

    בין מנהיגי הציונות היו מחלוקות עמוקות. הרצל חשב במונחים מדיניים. בן־גוריון עסק בבניין מוסדות, התיישבות, צבא וממלכתיות. ז׳בוטינסקי הדגיש ריבונות, כוח מגן וזכות לאומית שאינה תלויה באישור חיצוני. אחד העם הדגיש את הצורך במרכז רוחני ותרבותי לעם היהודי. הרב קוק ראה בתחייה הלאומית גם תחייה רוחנית.

    מתחת לכל המחלוקות עמד מכנה משותף ברור: הציונות איננה רעיון אזרחי כללי. היא רעיון לאומי יהודי. היא נשענת על עם ישראל, על תרבות ישראל ועל ארץ ישראל. הריבונות היהודית מממשת את שלושת היסודות האלה במציאות המדינית.

    לכן הוויכוח הציוני הלגיטימי איננו עוסק בשאלה אם יש קשר בין העם היהודי לארץ ישראל. הקשר הזה עומד בבסיס המבנה כולו. הוויכוח עוסק בדרך המימוש: באילו גבולות, באיזו מדיניות, באיזו מערכת יחסים בין דת למדינה, ובאיזה איזון בין חירות הפרט לבין האופי הלאומי של המדינה. אלה ויכוחים חשובים, אך הם מתקיימים בתוך ההנחה הבסיסית של הציונות, לא מחוץ לה.

    ציונות איננה רק מדים

    שירות צבאי הוא מעשה חשוב. לעיתים הוא גם ביטוי עמוק של ציונות. אבל המדים עצמם אינם ההגדרה. יש אנשים במדים שאינם יודעים להסביר מהי ציונות, ויש אנשים בלי מדים שמחזיקים את יסודותיה התרבותיים, החינוכיים והרוחניים.

    הציונות זקוקה לשומרי גבולות, אך גם לשומרי זיכרון. לוחמים, לומדי תורה, אנשי התיישבות ואנשי חינוך ממלאים תפקידים משלימים. אחד מגן על הגוף הלאומי, והאחר מחזיק את הרוח הלאומית. מדינה יהודית שאינה מסוגלת להגן על עצמה לא תחזיק מעמד. אבל מדינה יהודית שאינה יודעת מדוע היא קיימת עלולה להחזיק צבא חזק ועדיין לאבד את צדקת הדרך.

    כאן נמצאת אחת הנקודות החשובות ביותר: ציונות איננה רק כוח. היא גם זכות. הכוח מגן על הזכות, אך אינו יוצר אותה. הזכות קודמת לכוח. בלי הזכות, הכוח הופך לטכניקה. בלי הכוח, הזכות נשארת נאום יפה בטקס, עם תאורה טובה וקהל עייף.

    שומרי הגחלת ושומרי הגבולות

    במשך שנות הגלות, העם היהודי לא שמר על זהותו באמצעות מדינה, צבא או גבולות. הוא שמר עליה באמצעות תרבות, מסורת, תורה, שפה, חגים וזיכרון. יהודים בתימן, בפולין, במרוקו, בעיראק ובגרמניה לא חיו תחת שלטון יהודי אחד, אך חלקו אותו סיפור יסוד. הם פתחו אותו סידור, קראו אותם פסוקים, הזכירו את ירושלים והתפללו לשיבה לציון.

    לכן לומדי התורה, גם כאשר לא החזיקו חרב, מילאו תפקיד לאומי עמוק. הם שמרו על הזיכרון, על השפה הפנימית של העם ועל ההבנה שארץ ישראל איננה כתובת מקרית, אלא מולדת היסטורית.

    לאחר הקמת המדינה נוסף לתפקיד הזה ממד אחר: הגנה מעשית על הריבונות. הלוחם שומר על הגבול. הלומד, המחנך, ההורה והמורה שומרים על התוכן שבשמו הגבול קיים. כאשר מפרידים בין השניים, מקבלים או כוח בלי שורש, או שורש בלי יכולת קיום.

    הציונות הבריאה אינה בוחרת בין גוף לרוח. היא מבינה שהגוף צריך רוח כדי לדעת מדוע הוא עומד, והרוח צריכה גוף כדי שלא תישאר תלויה באוויר.

    הציונות היא צדקת הדרך

    בעשורים האחרונים התפתחה תופעה שמבקשת לעצב מחדש את הזהות הישראלית כך שתהיה אוניברסלית יותר, אזרחית יותר וניטרלית יותר. לכאורה זה נשמע נעים. מי יכול להתנגד למילים כמו שוויון, פתיחות ונורמליות. הבעיה מתחילה כאשר בשם הניטרליות מוחקים את יסודות הזהות שבגללם קמה המדינה היהודית.

    תנ״ך, מסורת, היסטוריה, עברית, ירושלים, שבת, חגים והקשר לארץ ישראל אינם תוספות פולקלוריסטיות לציונות. הם אינם קישוטים לאומיים שמורידים מן המדף ביום העצמאות ומחזירים למחרת. הם יסודות.

    מדינה יהודית שאינה יודעת להסביר מדוע היא יהודית, תתקשה להסביר מדוע היא צריכה ריבונות דווקא בארץ ישראל. ברגע שהציונות מתנתקת מן התרבות היהודית ומן הזיקה לארץ, היא נשארת עם טיעון אזרחי כללי: מדינה שבה חיים אנשים דוברי עברית. זה אולי תיאור מנהלי. זו לא ציונות.

    ציונות איננה אחידות

    חשוב לומר זאת בבירור: ציונות איננה דורשת אחידות דתית, פוליטית או תרבותית. אדם יכול להיות ציוני חילוני, מסורתי, דתי, ימני, שמאלי, ליברלי או שמרן. התנועה הציונית עצמה כללה זרמים שונים, ולעיתים סותרים.

    אבל בתוך כל המגוון הזה חייב להישמר גרעין משותף: ההכרה בכך שעם ישראל הוא עם; שתרבות ישראל היא יסוד חי בזהותו; שארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית; ושריבונות יהודית היא הביטוי המדיני של הזיקה הזאת.

    מי שמבקש לנתק את הציונות מן היהדות, מן המסורת, מן הארץ או מן הריבונות, אינו מציע “ציונות חדשה”. הוא מציע רעיון אחר. מותר לו להציע אותו. מותר להתווכח עליו. אבל נכון לקרוא לו בשמו.

    אז מיהו ציוני?

    ציוני הוא מי שמכיר בזכותו של עם ישראל לחיות בארצו, בתוך תרבותו, במסגרת ריבונות יהודית. הוא אינו חייב להסכים עם כל ממשלה, כל מדיניות, כל גבול או כל פרשנות דתית. להפך, ויכוח פנימי הוא חלק טבעי מחיים לאומיים.

    הוויכוח הציוני מתחיל רק אחרי שמסכימים על יסודות הבית. אפשר להתווכח על הסלון, על המטבח, על המרפסת ועל צבע הקירות. קשה יותר לנהל ויכוח ענייני עם מי שטוען שאין בכלל בית, או שהבית שייך במקרה לכל מי שעבר לידו עם מטרייה.

    ציונות איננה סיסמה שנועדה לחלק ציונים לאנשים טובים. היא מושג מדויק. היא רעיון לאומי. היא אחריות היסטורית. היא החיבור בין עם ישראל, תרבות ישראל, ארץ ישראל וריבונות יהודית.

    ולכן, לפני שממשיכים להשתמש במילה “ציונות” לכל דבר שזז, כדאי באמת לאוורר אותה. לא כדי שתישמע ישנה יותר, אלא כדי שתוכל שוב לומר משהו ברור.

    שאלות ותשובות קצרות

    מהי ציונות במשפט אחד?

    ציונות היא תנועת התחייה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל, המבקשת לממש את זיקתו ההיסטורית, התרבותית והלאומית של עם ישראל לארצו במסגרת ריבונות יהודית.

    האם ציונות היא רק שירות בצבא?

    לא. שירות בצבא יכול לבטא ציונות, אך אינו מגדיר אותה. ציונות כוללת גם זהות, תרבות, חינוך, מסורת, התיישבות, שפה, זיכרון וריבונות.

    למה חשוב להגדיר ציונות?

    בלי הגדרה, כל אחד משתמש במילה לפי נוחותו. כאשר “ציונות” נעשית שם לכל מעשה טוב, היא מאבדת את משמעותה. הגדרה ברורה מאפשרת ויכוח ישר יותר על מדיניות, זהות ועתיד המדינה.

    האם ציונות ויהדות הן אותו דבר?

    לא. יהדות היא הזהות, התרבות, המסורת והדת של עם ישראל. ציונות היא התנועה הלאומית שמבקשת לממש את זהותו של עם ישראל בארץ ישראל במסגרת ריבונות יהודית. הציונות נשענת על היהדות, אך אינה זהה לקיום מצוות.

  • בהפרש של שבוע

    בהפרש של שבוע

    ב־1936 ז'בוטינסקי התריע: "אם לא תחסלו את הגולה – הגולה תחסל אתכם." שנתיים אחרי, הוסיף: "הקטסטרופה מתקרבת… הר־געש יפלוט אש השמדה."

    אבל העם התמהמה. העולם עצם עיניים. וב־1941, התחיל הטבח. עד 1945 – שישה מיליון. ב־1948, עוד לא הספקנו לנשום – והערבים, שותפיה של גרמניה, ניסו להשלים את מה שהיטלר לא הספיק. הפעם בארץ ישראל.

    "שני ימי זיכרון סמוכים כל שנה,
    לטובת החישוב הכללי
    כמה עולה לנו עם מדינה
    וכמה עולה לנו בלי"
    (צור ארליך)

    גם אז – העולם ראה. ושתק. לא עשו כלום. ככה זה – אוהבים אותנו חלשים, בלי מדינה, בלי נשק, בלי יכולת להחזיר.

    מרדכי הורוביץ חתם את זה כך: "אם את הלקח הזה לא למדנו – הגרמנים בזבזו עלינו טונות של ציקלון ב' לחינם."

    לקח השואה הוא אחד וברור: לעולם לא עוד – בלי מדינה, צבא וחרב לא נוכל להבטיח את קיומנו. אבל מה? אנחנו שוכחים מהר, מפקפקים בצדקת הדרך, מניחים את החרב. אומרים – "אנחנו לא נהיה כמותם" – וכך ההיסטוריה חוזרת. והמחיר – אסון.

  • בן גוריון : אפילוג

    בן גוריון : אפילוג

    הוזמנתי לערב הקרנה של הסרט "בן גוריון: אפילוג", המבוסס על ראיון גנוז מ-1968, חמש שנים לפני מותו של ה"זקן". גילוי נאות: במאי הסרט, יריב מוזר, הוא גיסי וחבר יקר. לערב ההקרנה הוזמן חבר כנסת, שהעלה סיפור המיוחס לבן-גוריון ומדגיש את תפיסתו הציונית-משיחית – זו שנדמה כי נשכחה מעט בערפילי הזמן.

    ציונות כזכות נצחית שאינה ניתנת להפקעה

    "אין זו מסמכותו של שום יהודי… לוותר על איזה חלק שהוא בארץ," הצהיר בן-גוריון בנחרצות של מנהיג שרואה דורות קדימה. "זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאינה ניתנת להפקעה בשום תנאי." עבורו, הציונות מעולם לא הייתה הסדר טכני או מקלט גיאוגרפי בלבד, אלא זכות היסטורית על הארץ כולה, הקיימת לעד עד לביצוע הגאולה השלמה.

    כשבכיר אמריקאי ניסה לערער על האחדות היהודית ושאל בהתנשאות את מי בן-גוריון מייצג, הוא קיבל שיעור מאלף בהיסטוריה: "לפני 200 שנה הפליגה ה'מייפלאואר'. האם יש אמריקאי אחד שיודע מה אכלו אבותיו בהפלגה? והנה, למעלה מ-3,000 שנה קודם לכן יצאו היהודים ממצרים. כל ילד יהודי בעולם יודע בדיוק מה אבותיו אכלו – מצות – ושהם שואפים להגיע לארץ ישראל. אנו מסיימים כל שנה באמירה: 'לשנה הבאה בירושלים'."

    זהות יהודית במרחב הציבורי

    כשמתווכחים היום על שבת, כשרות והמרחב הציבורי בישראל, כדאי לזכור עובדה היסטורית חשובה: את היסודות לאופי היהודי של המדינה לא קבעו המפלגות החרדיות, אלא דווקא הנהגת הציונות החילונית, ובראשה בן-גוריון. הסטטוס קוו שניסח ערב הקמת המדינה קבע צביון יהודי מובהק – שבת כיום המנוחה הרשמי, כשרות במוסדות המדינה וחיבור עמוק לתרבות ישראל. בן-גוריון הבין שמדינה יהודית ללא סממני זהות במרחב הציבורי תהיה מנותקת מהשורשים שהחזיקו את העם אלפי שנים. ביסודה, הציונות מעולם לא ביקשה להקים מדינה ללא זהות, אלא מדינה יהודית לצד המודרנה.

    דמות תנ"כית

    בן-גוריון היה מנהיג תנ"כי. הוא חולל את נס הקוממיות מתוך בידוד עולמי ואמברגו נשק, וכשצופים בראיון המאוחר איתו, מבינים שכל המחלוקות של פעם מתגמדות מול הלהט הציוני שלו. זהו להט שנדמה כי נדד עם השנים ממחנהו המקורי אל אלו שדובקים היום בערכי ההתיישבות ובנאמנות לאדמה. אותם עקרונות שהיו פעם בליבת ה"שמאל" המייסד, הפכו בימינו לעמוד השדרה של המחנה הלאומי – בעוד המחנה המקורי שלו הולך ומתרחק מהם. עבורו, ציונות בלי שורשים פשוט לא הייתה ציונות.

    שלושת המשפטים שנחרטו בתודעתי שלושה משפטים מהסרט נחרטו בתודעתי, כאלו שקשורים ישירות לימינו ולעתיד ילדינו:

    • "זה העם היהודי שבנה את הארץ, וזו הארץ שבנתה את העם היהודי."

    • "אני לא רק ישראלי. אני יהודי וישראלי."

    • "המדינה הזו עדיין לא קיימת, זו רק ההתחלה."

    המשפטים הללו הם המשך ישיר לאמירותיו הקושרות את עם ישראל למקורותיו. בן-גוריון לא ראה סתירה בין חילוניותו לבין היותו יהודי ששורשיו נטועים בתנ"ך ובאדמה.

    ההתפכחות: "קיר הברזל" של המציאות

    מעניין לגלות את תהליך ההתפכחות שעבר בן-גוריון בשנותיו האחרונות. למרות שדיבר על ויתורים לאחר 1967, המציאות טפחה על פניו. ב-16.8.1972, כשנוכח שהערבים אינם מעוניינים בשלום אלא בהשמדה, הוא נסוג מרעיון מסירת יהודה ושומרון. הוא הבין שציונות ללא אחיזה בערש הולדתנו היא ציונות ללא עתיד. הוא סירב להכיר בשקר של "עם פלסטיני" והמשיך להאמין ב"צדקת הדרך" ובביטחון המבוסס על עוצמה.

    אפילוג: עם סגולה וריבונות

    הסרט מספק חומר למחשבה וחשבון נפש בעיקר לאלו המדברים על 'ערכיות' אך רוקנו את הציונות מתוכנה הלאומי. לו היה בן-גוריון רואה את נבחרי הציבור במחנהו ההיסטורי – אלו המטילים ספק בזכותנו על הארץ – סביר שהיה חש זרות עמוקה.

    ישראל של היום היא מעצמה, בדיוק כפי שחזה. הנגב פורח יותר, וההייטק הישראלי מציל חיים בעולם כולו. אין ספק שבן-גוריון הפרגמטי, זה שחזר אל התנ"ך ואל חברון בסוף ימיו, היה רואה היום בהחלת הריבונות בבקעה, ביהודה ובשומרון את המימוש המתבקש של החזון הציוני. הוא ידע שזוהי רק ההתחלה, והאחריות להמשך הנס הזה מוטלת על מי שעדיין מעז לומר בגאווה: "אני יהודי וישראלי".

  • התשובה הציונית לעלילת הדם – סיום הכיבוש

    התשובה הציונית לעלילת הדם – סיום הכיבוש

    לפני כשבוע (פברואר 2017) טסתי מישראל לביג'ין – סין. מאחורי ישבו בחור ישראלי ולצידו בחורה סינית. שמעתי בחצי אוזן את הישראלי מדברר את ישראל, מסביר לבחורה הסינית שישראל כובשת בשטחי הגדה… ואיזה עוול עושה הכיבוש הישראלי לעם הפלשתינאי …

    ה"כיבוש", "שטחי הגדה", "הפלשתינאים" ו- "השטחים" הם המילים השכיחות ביותר בתקשורת הישראלית. אלה המשתמשים במושגים, מציינים אותם כאילו מדובר בעובדות משפטיות נייטראליות, תיאור השליטה הישראלית בשטח שאינו שלה. כך אמר – ישועיהו ליבוביץ : "חיילים ההולכים לשרת בשטחים הכבושים הם יודו-נאצים" … "אני אומר לחייל צה"ל: סרב לשרת בשטחים הכבושים שלא יעשוך מפקדיך למרצח." כמה שנים מאוחר יותר על ידי עפר שלח: "הכיבוש משחית את החברה, את צה"ל ואת הצדק".

    אז האם נוכחות יהודית ביהודה, בירושלים ובשומרון היא כיבוש? האם ישראל באמת כובשת?

    המשפטן פרופ' יוג'ין רוסטוב, לשעבר סגן מזכיר המדינה בממשל האמריקני וממנסחי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם : "יהודים המתיישבים בתל אביב משתמשים באותה זכות משפטית שיש להם להתיישב בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים"

    המשפטן דאגלס פיית', לשעבר תת-מזכיר ההגנה לענייני מדיניות בממשל האמריקני, פרופסור למדיניות ביטחון לאומי : "אם ליהודים אין עתה שום זכויות חוקיות מוכרות בתביעתם ליהודה ושומרון כחלק ממדינתם, כי אז אין להם זכויות כאלו בשום מקום בארץ ישראל, שהרי הזכויות הללו נובעות מאותו מקור: הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל כפי שהוכר בכתב המנדט"

    זוהייר מוחסין, ממנהיגי אש"פ : "העם הפלשתיני לא קיים, ייסודה של מדינה פלשתינית הוא מכשיר חדש במלחמה המתמשכת נגד ישראל למטרות האיחוד הערבי, באופן ריאלי אין היום שום הבדל בין הפלשתינים הסורים, לירדנים, ללבנונים, רק למטרות פוליטיות וטקטיות אנחנו מדברים היום על קיום העם הפלשתיני, כי האינטרס הלאומי של הערבים מחייב לעודד זהות פלשתינית נפרדת, כדי להעמיד אותה מול הציונות, מבחינה טקטית, ירדן שהיא מדינה סוברנית בעלת גבולות מוגדרים לא יכולה להעלות טיעון ליפו וחיפה אולם אני כפלשתיני יכול לדרוש את חיפה, יפו, באר שבע וירושלים… לאחר שנשיג את כל זכויותינו בכל פלשתין – אסור שנדחה, אף לרגע אחד, את האיחוד מחדש של ירדן ופלשתין."

    אחמד שוקיירי , ממנהיגי אש"פ : "יצור כזה כמו פלסטין אינו קיים כלל, ארץ זו אינה אלא חלקה הדרומי של סוריה רבתי"

    עזמי בשארה, לשעבר חבר כנסת שמאל-ערבי : "אני לא חושב שיש אומה פלסטינית. אני חושב שיש אומה ערבית. למרות מאבקי הנחרץ בכיבוש אני חושב שזו המצאה קולוניאלית."

    דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל : "הענין השם פלשתינה, זה רמאות…לא הייתה מדינה פלשתינאית, לא הייתה אומה פלשתינאית, אין כזה פלשתינאי, …. לא היה דבר כזה."

    גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל הרביעית של מדינת ישראל : "לא היה דבר כזה פלסטינאים. מתי לאורך ההיסטוריה חי עם פלסטיני עצמאי בארצו פלסטין? לפני מלחמת העולם הראשונה האזור נקרא דרום סוריה וכלל את כל ירדן. זה לא שהיה בעבר עם פלסטיני שחי בפלסטין והחשיב את עצמו לעם פלסטיני ובאנו והעפנו אותם החוצה ולקחנו את ארצם. הם מעולם לא היו עם."

    בן-ציון דינור , שר החינוך השלישי של מדינת ישראל, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית : "עם פלסטיני לא היה ולא נברא, לא משל ולא נמשל. אבל אם היהודים שלנו יעזרו לו להיות – הוא יהיה… למי שיאמר לי: 'נכון, עד היום לא היה עם פלשתינאי, אבל ברגע זה הוא הולך ומתגבש' – אוֹמָר: אולי. אבל, אם כך- אל תבוא אליי בבקשה בטענה של 'זכות-אבות' או 'זכויות היסטוריות'… "לערבים בארץ ישראל – כל הזכויות, אבל על ארץ ישראל – שום זכות.!"

    נתן אלתרמן, מחשובי משוררי השירה העברית המודרנית, חתן פרס ישראל לספרות : "אך מרגע שאנו מודים בקיומה של פיקציה לאומית פלשתינאית, מאותו רגע נעשית הציונות כולה ענין של גזילת מולדת מידו של עם קיים, ובמידה שאנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומושיבים אתה על כידונינו בלבד."

    פרופסור בנציון נתניהו, היסטוריון, מפעילי התנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל : "אין עם פלשתיני כלל. אין ולא היה. הקיבוץ הערבי החי בארץ הוא חלק מן האוכלוסייה הערבית הרחבה המכנה את עצמה האומה הערבית… הוא פשוט שלוחה של העולם הערבי. מעולם לא היה קיים עם פלשתיני נפרד. הטענה שקיים עם כזה לא באה אלא כדי להצדיק את התביעה לחיסול מדינת היהודים."

    חומר למחשבה
    לאור הפסיקות המשפטיות של בכירי המשפטנים בעולם בדבר זכותה של ישראל בגבולות שבין נהר הירדן לים התיכון (ארץ ישראל המערבית) וההודאה הערבית, ההצהרות הפומביות של המנהיגים הערבים, כי הזהות הערבית הבדויה ("פלשתין") היא נשק ללוחמה פסיכולוגית נגד ישראל, זאת על מנת להכריע את ישראל בדרכי ערמה.

    1. האם אלה הטוענים שירושלים, יהודה והשומרון (השטחים / הגדה / הקו הירוק… בשפתם) הם "שטח כבוש" , "שטח שנוי במחלוקת" , "שטח בתפיסה לוחמנית" … "שטח מוחזק" … האם אותם אנשים, מוציאים בעולם את דיבתה של ישראל רעה והלכה למעשה מסייעים ללוחמה הפסיכולוגית נגד ישראל? (אפשר לצדד בנסיגה מירושלים, יהודה ושומרון והגולן גם בלי לטשטש ולמחוק את הקשר היהודי ליהודה ושומרון ).

    2. לאור העובדה שחלק בלתי מבוטל במערכת 'המשפט', 'האקדמיה' ו'התקשורת' בישראל, מרבים להשתמש במונחים "הכיבוש", "פלשתין"… ואילו השימוש בזכותנו המשפטית על הארץ כמעט ואינו מקבל ביטוי. האם ייתכן שהמחנה המתיימר להיות דמוקרט, נאור, ליברלי, פלורליסטי,… למעשה מדיר אנשים המעזים לחשוב או להתבטא אחרת?

    3. האם אלה הטוענים שירושלים, יהודה והשומרון הם "שטח כבוש", אותם אלה אשר בתיהם ממוקמים על האדמות הכבושות מ"הכיבוש של 1948" או קודם – עַרַבּ אלעַוּסַאת, אלחַרָם (הרצליה), אבּו כִּשכְּ, אלסַוַאלִמָה, אִגְ'ליל אלקִבְּלִיַּה (רמת השרון), אלשֵיח' מֻוַנִּס, אלמַסְעוּדִיָּה (תל-אביב) … והרוב המוחלט של הקיבוצים בישראל, האם ייתכן ואותם כובשים, גזלנים (בעיני עצמם) מהרצליה, רמת השרון, תל-אביב והקיבוצים בישראל, אשר נמצאים על האדמות הכבושות בזכות הכוח ולא בכוח הזכות, מהווים את המכשול לשלום?. הכל בגלל הכיבוש, לא?

    התשובה של כל יהודי לעלילת הדם – 'הכיבוש' צריכה להיות : "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו"

  • ציונות – ליצוק תוכן יהודי בישראליות

    ציונות – ליצוק תוכן יהודי בישראליות

    בן-גוריון והבסיס היהודי של המדינה – דוד בן-גוריון, שאינו חשוד בנטיות דתיות, חרדיות או לאומניות, הבין היטב כי קיומה המוסרי של מדינת ישראל מותנה בהגדרתה כמדינה יהודית. בשנת 1937, טרם קום המדינה, הצהיר כי "התנ"ך הוא המנדט שלנו" – ביטוי חד להכרה בקשר התיאולוגי, ההיסטורי והתרבותי העמוק בין העם היהודי לארץ ישראל. הצהרה זו קדמה בעשור להקראת מגילת העצמאות, שבה הבהיר בן-גוריון:

    "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית… מדינת ישראל… תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל."

    המילה "יהודית" ונגזרותיה מופיעות במגילה כעשרים פעמים, לעומת המילה "דמוקרטית" שאינה מוזכרת כלל. זהו עיקרון מכונן, לא השמטה מקרית.

    העיגון החוקי של הזהות היהודית

    כראש ממשלה, בן-גוריון דאג לחקיקה שתשמר את אופייה היהודי של המדינה:

    • השבת כיום מנוחה לאומי – כולל איסור על העסקת יהודים בשבת ואי הפעלת תחבורה ציבורית.
    • חוק השבות – זכות עלייה אוטומטית לכל יהודי.
    • חוק הכשרות – הסדרת הכשרות במרחב הציבורי.
    • חוקי אישות – נישואין וגירושין ליהודים לפי ההלכה.
    • פטור מגיוס לתלמידי ישיבה – שמירה על לומדי התורה כמשמרי זהות.
    • חוק איסור גידול חזיר – סמל לערכי היהדות והמסורת.

    חוקים אלה ביטאו מחויבות לא רק לדת, אלא לזהות הלאומית-תרבותית היהודית.

    למה יהדות? – שתי סיבות מהותיות

    1. הזכות המוסרית על הארץ נובעת מהקשר ההיסטורי-דתי שלנו לארץ ישראל, המעוגן בתנ"ך ובמסורת. ללא קשר זה, אנחנו נתפסים בעיני העולם ככובשים.
    2. הזהות היהודית כמשמרת קיום – ניתוק התרבות והמורשת מוביל לאובדן זהות. בקרב יהדות ארה"ב וקנדה שיעורי ההתבוללות עומדים על כ-60%, והתחזיות מדברות על היעלמות תוך מאות שנים.

    הציונות – פרי מסורת התורה

    לא הרוח החילונית הולידה את הציונות, אלא ההתמדה בתרבות התורה. רק בזכות 3,500 שנות לימוד והקפדה על זהות, שרד העם היהודי את הגלות ושמר על תודעתו הלאומית. אלמלא התורה, ייתכן שהרצל לא היה נשאר יהודי – ואולי היה מייסד תנועה להתיישבות באוגנדה.
    הציונות, אם כן, לא נולדה יש מאין – היא נבטה מתוך שורשים עמוקים של מסורת ואמונה. או כפי שהרצל עצמו ניסח: "הציונות היא השיבה ליהדות."

    המאבק בזהות היהודית

    יש הרואים בזהות היהודית מכשול ל"מדינת כל לאומיה". עבורם, יהדות מסתכמת בטקסי זיכרון ושרות בצבא. אך גישה זו חותרת תחת ערכי הציונות.

    ב-2010 אמרה בכירה בקרן לישראל חדשה לנציג אמריקאי: "היעלמותה של המדינה היהודית לא תהיה טרגדיה – היא תהיה מדינה דמוקרטית יותר".

    גישה זו מעידה על ניתוק מערכי המסורת והציונות כאחד. יעקב חזן היטיב לנסח זאת:

    "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות… החילוניות לא הצליחה להציע מענה לתרבות ישראל."

    בלי יהדות – אין ציונות

    מי שמנתק את היהדות מהמרחב הציבורי, מנתק את יסודותיה של הציונות. זהות לאומית יהודית היא תנאי לחוסן מוסרי, תרבותי וריבוני. הציונות מורכבת משלושה יסודות: עם ישראל, תרבות ומסורת ישראל, וארץ ישראל. כאשר אחד מן היסודות הללו מתבטל – היא נותרת קליפה ריקה מתוכן.