אורי הירש

מחשבות ותובנות על תרגול תנועתי־תפקודי, קטלבלס, יוגה ופילאטיס

קטגוריה: ציונות

  • זכויות או לא להיות – זכויות הדם או חיי אדם

    זכויות או לא להיות – זכויות הדם או חיי אדם

    הבנתי, שהמצב הביטחוני טוב בגלל הגנרלים, ומאידך גיסא המצב הביטחוני גרוע מאי פעם בגלל המדיניות הממשלתית. כמה נתונים מעניינים :

    1.היו גנרלים ופקידים שאמרו 'זה טוב לביטחון ישראל' למסור את רמת הגולן לסורים (העם הפגין 'לא זזים מהגולן'), הגנרלים והפקידים אמרו שזה טוב לביטחון ישראל להביא את רב-המרצחים ערפאת, אבו מאזן ועוזריהם מטוניס ללב הארץ, להקים להם צבא ולצייד אותם בנשק (הזהירו אותם 'אל תתנו להם רובים'), אותם גנרלים אמרו שזה טוב לביטחון ישראל לצאת מגוש קטיף כי לא תהיה אף קטיושה מעזה (הזהירו אותם 'עזה תהיה חמאסטן') – שנה לאחר מכן, חלה עלייה של 430% במספר הטילים והרקטות שנורו מתוך רצועת עזה על מרכזי אוכלוסייה בשדרות, אשקלון, אשדוד ויישובי עוטף תל-אביב. אותם גנרלים לא השכילו לטפל באיום האיראני, באיום המנהרות בדרום ובצפון, באיום המסתננים בדרום…

    2. בחמש עשרה השנים שקדמו לחתימת הסכמי אוסלו נרצחו 329 ישראלים על ידי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) , לעומת 1399 ישראלים שנרצחו בחמש עשרה השנים שלאחר חתימת הסכמי אוסלו.

    3. הפיגוע הראשון של אוסלו היה בצומת מחולה – אפריל 93, הוא פיגוע ההתאבדות הראשון, שבוצע על ידי פח"ע בשטח שליטה ישראלי. בתקופות שכיהן רה"מ מהשמאל (1993-1996 ו-1999-2009) ממוצע הנרצחים היה כ 96 ישראלים בשנה, ואילו בתקופות בהן כיהן רה"מ מהמחנה הלאומי (נתניהו כיהן כרה"מ לשתי תקופות מחולקות, בין השנים 1996-1999; והשנייה 2009-2021), ממוצע הנרצחים צנח ל 12.8 ישראלים בשנה. במבחן התוצאה בתקופות בהן כיהן נתניהו כרה"מ – מספר נרצחי הפח"ע ירד ביותר מ 90%.
    לשם השוואה :
    בתקופת אולמרט נהרגו כמעט פי 2 יותר ישראלים בממוצע לשנה,
    בתקופת רבין וברק נרשמו יותר מפי 3 הרוגים בהשוואה לנתניהו,
    בתקופת פרס ואריאל שרון פער של יותר מ־1,500% לעומת 12 שנות נתניהו.

    לראשונה מזה 56 שנים (ב 2020) : אף אזרח ישראלי לא נרצח בפיגוע במהלך שנה שלמה (ב 2020 נרצחו 2 ישראלים) וחייל אחד נהרג בתקופה זו. (ב-1964 לא נרצחו ישראלים, אך נפלו בה יותר מ-100 חיילים) – מספר נפגעי הטרור בתקופת זו הוא הנמוך בתולדות ישראל.

    ב 1990-2000 אנשים פחדו להעלות לאוטובוסים, בזכות המדיניות של נתניהו, הילדים שלי לא יודעים מה זה אוטובוסים מתפוצצים. אני לא זוכר הרבה ממלחמת יום הכיפורים של 1973, אני רק זוכר את הריצה למקלט על הידיים של אימא שלי, אבל אני זוכר היטב, יותר מידי ילדים מבי"ס גולן ברמה"ש שהיו יתומים מאב, בגלל אותה הנהגה מופקרת ואותם 'גנרלים'.

    נתניהו הוכיח בכל מקום שהוא פחדניהו (ומצידי שיקנה עוד עשר צוללות ולא ייפתח במלחמות מיותרות), ככה אני רוצה את ראש הממשלה שלי, שיתייחס בחרדת קודש לכל חייל שהוא שולח לשדה הקרב (ב-2019 המספר הנמוך ביותר של חללי צה"ל מקום המדינה), ולא מפקד מופקר שיסכן את חיילי גולני בשביל להגן על אוכלוסיית האוייב בשם איזה מוסר אוניברסלי או מפקד מופקר שיישלח את לוחמי השייטת עם רובי צבע.

    מכירים את הפתגם, אבן אחת שזרק טיפש לבאר, אלף חכמים לא יוציאו?…. נראה שבתקופת נתניהו כמעט והצליחו להוציא את האבן, הטרור הערבי לא נעלם (אי אפשר למגר כליל טרור של 300 מיליון מוסלמים שאינם מוכנים לקבל תרבות שאינה מוסלמית במזה"ת). אך ישראל בתקופת נתניהו, הצליחה להביא את הטרור לרמה הנמוכה ביותר בחמישים שנה האחרונות. השאלה היא למה אנחנו מנסים להחזיר את הטיפש(ים) שזרקו את האבן לבאר מלכתחילה?

    מספר היהודים/ישראלים שנרצחו מהטרור הערבי לפי שנים :

    שנת 1920 | 9 נרצחים | פרעות תר”פ
    שנת 1921 | 24 נרצחים | פרעות תרפ"א
    שנת 1922 | 5 נרצחים |
    שנת 1923 | 0 נרצחים |
    שנת 1924 | 4 נרצחים |
    שנת 1925 | 1 נרצחים |
    שנת 1926 | 1 נרצחים |
    שנת 1927 | 1 נרצחים |
    שנת 1928 | 0 נרצחים |
    שנת 1929 | 119 נרצחים | פרעות תרפ"ט (טבח חברון)
    שנת 1930 | 0 נרצחים |
    שנת 1931 | 2 נרצחים |
    שנת 1932 | 4 נרצחים |
    שנת 1933 | 0 נרצחים |
    שנת 1934 | 0 נרצחים |
    שנת 1935 | 1 נרצחים |
    שנת 1936 | 44 נרצחים | פרעות תרצ"ו-תרצ"ט
    שנת 1937 | 10 נרצחים | פרעות תרצ"ו-תרצ"ט
    שנת 1938 | 94 נרצחים | פרעות תרצ"ו-תרצ"ט
    שנת 1939 | 26 נרצחים | פרעות תרצ"ו-תרצ"ט
    שנת 1940 | 137 נרצחים |
    שנת 1941 | 14 נרצחים |
    שנת 1942 | 4 נרצחים |
    שנת 1943 | 1 נרצחים |
    שנת 1944 | 3 נרצחים | מבצע אטלס
    שנת 1945 | 1 נרצחים |
    שנת 1946 | 28 נרצחים |
    שנת 1947 | 152 נרצחים |
    שנת 1948 | 379 נרצחים | טבח שיירת הדסה
    שנת 1949 | 37 נרצחים |
    שנת 1950 | 52 נרצחים |
    שנת 1951 | 41 נרצחים |
    שנת 1952 | 40 נרצחים |
    שנת 1953 | 46 נרצחים |
    שנת 1954 | 41 נרצחים | טבח מעלה עקרבים
    שנת 1955 | 30 נרצחים |
    שנת 1956 | 53 נרצחים |
    שנת 1957 | 19 נרצחים |
    שנת 1958 | 15 נרצחים |
    שנת 1959 | 10 נרצחים | הקמת הפת"ח
    שנת 1960 | 11 נרצחים |
    שנת 1961 | 8 נרצחים |
    שנת 1962 | 10 נרצחים |
    שנת 1963 | 7 נרצחים |
    שנת 1964 | 9 נרצחים | הקמת אש"ף
    שנת 1965 | 10 נרצחים |
    שנת 1966 | 10 נרצחים |
    שנת 1967 | 16 נרצחים |
    שנת 1968 | 55 נרצחים |
    שנת 1969 | 33 נרצחים |
    שנת 1970 | 74 נרצחים | טבח ילדי אביבים
    שנת 1971 | 18 נרצחים |
    שנת 1972 | 46 נרצחים | טבח בנמל התעופה לוד
    שנת 1973 | 27 נרצחים |
    שנת 1974 | 67 נרצחים | טבח מעלות
    שנת 1975 | 39 נרצחים |
    שנת 1976 | 14 נרצחים |
    שנת 1977 | 9 נרצחים |
    שנת 1978 | 57 נרצחים | טבח כביש החוף
    שנת 1979 | 10 נרצחים |
    שנת 1980 | 16 נרצחים |
    שנת 1981 | 14 נרצחים |
    שנת 1982 | 6 נרצחים |
    שנת 1983 | 21 נרצחים |
    שנת 1984 | 9 נרצחים |
    שנת 1985 | 27 נרצחים |
    שנת 1986 | 14 נרצחים |
    שנת 1987 | 11 נרצחים |
    שנת 1988 | 16 נרצחים |
    שנת 1989 | 40 נרצחים |
    שנת 1990 | 33 נרצחים |
    שנת 1991 | 21 נרצחים |
    שנת 1992 | 34 נרצחים | תחילת השיחות על אוסלו
    שנת 1993 | 45 נרצחים | פרעות תשנ"ג – אוסלו. הפיגוע בצומת מחולה הוא פיגוע ההתאבדות הראשון
    שנת 1994 | 65 נרצחים |
    שנת 1995 | 29 נרצחים |
    שנת 1996 | 56 נרצחים |
    שנת 1997 | 41 נרצחים |
    שנת 1998 | 16 נרצחים |
    שנת 1999 | 8 נרצחים |
    שנת 2000 | 43 נרצחים |
    שנת 2001 | 207 נרצחים |
    שנת 2002 | 457 נרצחים |
    שנת 2003 | 213 נרצחים |
    שנת 2004 | 124 נרצחים |
    שנת 2005 | 53 נרצחים |
    שנת 2006 | 29 נרצחים |
    שנת 2007 | 13 נרצחים |
    שנת 2008 | 36 נרצחים |
    שנת 2009 | 6 נרצחים |
    שנת 2010 | 10 נרצחים |
    שנת 2011 | 21 נרצחים |
    שנת 2012 | 9 נרצחים |
    שנת 2013 | 7 נרצחים |
    שנת 2014 | 24 נרצחים |
    שנת 2015 | 27 נרצחים |
    שנת 2016 | 16 נרצחים |
    שנת 2017 | 18 נרצחים |
    שנת 2018 | 14 נרצחים |
    שנת 2019 | 7 נרצחים |
    שנת 2020 | 3 נרצחים |
    שנת 2021 | 17 נרצחים | פרעות תשפ"א. מבצע שומר החומות.
    שנת 2022 | 32 נרצחים |
    שנת 2023 | |

    מושגים עשויים לעצב את דרך המחשבה והתודעה. אפילו אם הם מופרכים מעיקרם. כך השתרשו להם מושגים כמו : "הכיבוש של 67", "הנכבה של 48", "הגדה", "פלשתינאים", "השטחים" ו"הסכסוך". הפצה מכוונת של מושגים שקריים ומטעים שנועדה ליצור תמונת מציאות מעוותת, זאת על מנת להחליש את עמדת ישראל בנוגע לשטחי ארץ ישראל המערבית (מהנהר לים). אלא המפיצים את המושגים מתעלמים (במקרה הטוב) מהנחישות הערבית להשמיד את היהודים בארץ ישראל. נחישות זאת מתבטאת באינסוף מעשי טרור, התנכלויות, וכן באמנות (הפת"ח, אש"פ, החמאס…) הצהרות פומביות ונסתרות (הסכם חודייביה) של מנהיגי הערבים לאורך כל הדורות.

    ​אמנת הפת”ח
    סעיף 1 : ”*פלסטין היא מולדת העם הערבי ה*פלסטיני והיא חלק בלתי נפרד מהמולדת הערבית הגדולה, והעם ה*פלסטיני הוא חלק מן האומה הערבית.”
    סעיף 15 : ”שחרור *פלסטין מבחינה ערבית הוא חובה לאומית כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את *פלסטין מהקיום הציוני.”

    אמנת החמא"ס
    ”ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה.”
    סעיף 13 : “אין פתרון לבעיה ה*פלסטינית אלא באמצעות הג'האד. באשר ליוזמות, ההצעות והועידות הבינלאומיות, הרי הן בזבוז זמן והבל הבלים…”

    הג'יהאד האסלאמי
    הארגון גיבש אידאולוגיה החותרת ל"שחרור" מיידי של כל פלסטין באמצעות ג'יהאד (מלחמת קודש) מזוין, אשר יכוון נגד "הקיום היהודי בפלסטין" ויביא לחיסולה של "הישות הציונית"

    נאום יוהנסבורג – יאסר ערפאת
    "ההסכם (אוסלו) הזה אינו נחשב בעיניי יותר מההסכם (חודייביה) שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט קורייש"
    (הסכם חודייביה, הסכם שלום שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם).

    * ישראל היא פלשתינה (קללת אדריאנוס) – הערבים הם ערבים, הם מעולם לא היו פלשתינאים, הם חלק מהאומה הערבית. עד הצהרת בלפור ב-1917 לא הייתה פלשתינה. בהצהרת בלפור נקבע במפורש שפלשתינה היא הבית הלאומי לעם היהודי. על המטבעות אז, היה כתוב מצד אחד פלשתינה ומצד שני ארץ ישראל. הורי פלשתינאים, יש להם מסמכים שמעידים על כך שהם פלשתינים, לכנות את הערבים פלשתינים זה שורש הטעות.

    ** הטבלה מתחילה ב 1920 , אולם מעשי טבח ופרעות ביהודים התרחשו כבר ב 1834 (פרעות צפת).

    אני מבקש לתקן עוול על כך שלא מחיתי ב 1992 כשממשלת המיעוט הביאה את רב-המרצחים ערפאת מטוניס ללב הארץ, מה שהביא לאוטובוסים המתפוצצים ולרציחתם של למעלה מ 1600 ישראלים. ולא מחיתי ב 2005 כשממשלת המיעוט הוציאה מבתיהם בסתירה לחוק כבוד האדם וחירותו (באישור בג"צ) ובניגוד לרצונם כ- 9,200 יהודים מגוש קטיף וצפון השומרון, מה שגרם לירי הרקטות מעזה על מרכזי יישובי עוטף עזה, שדרות, אשקלון, אשדוד ויישובי עוטף תל-אביב.

    שתפו

  • מחיר הכיבוש : מי משלם את המחיר

    מחיר הכיבוש : מי משלם את המחיר

    מזכ"ל האו"ם באן קי מון אמר בדיון של מועצת הביטחון כי: "טבע האדם הוא להתנגד לכיבוש… תסכולם של הערבים (פלשתינאים בשפתו) הולך וגדל לנוכח חצי מאה של כיבוש". האם השימוש בשם 'כיבוש' לתיאור הנוכחות היהודית בירושלים, בגולן, ביהודה ובשומרון, אינו אלא התרת דמם של בני המיעוט היהודי במזרח התיכון ?

    ברור לכולם שכיבוש, השתלטות על מדינה אחרת הוא מעשה לא מוסרי שיש לסיימו על ידי החזרת השטחים לבעליו הקודמים. כמו כן מקובל שהעם הכבוש יעשה ככל שביכולתו על מנת לסיים את הכיבוש מהעם הכובש. חלק מהמאבק בכיבוש יקבל ביטוי בצורה של פעולות לוחמניות נגד העם הכובש…

    טבח חמשת בני משפחת פוגל באיתמר (2011) זה חלק מהמאבק בכיבוש,
    טבח 30 הישראלים במלון פארק (2002) זה חלק מהמאבק בכיבוש,
    טבח 22 הילדים במעלות (1974) זה חלק מהמאבק בכיבוש,
    טבח 12 היהודים במעלה עקרבים (1954) זה חלק מהמאבק בכיבוש,
    טבח 67 יהודי חברון (1929) זה חלק מהמאבק בכיבוש,
    טבח 47 (ביניהם הסופר יוסף ברנר) יהודי יפו (1921) זה חלק מהמאבק בכיבוש…
    הכל חלק ממאבק מקובל בעוולות הכיבוש היהודי / ציוני בארץ ישראל

    עמוס הראל ואבי יששכרוף מצטטים בספרם 'המלחמה השביעית' את השייח' חסן יוסף, מבכירי החמאס: "אלה שדיברו על סיום הכיבוש ונסיגה, דחפו אותנו קדימה בהחלטתנו להמשיך בפיגועי ההתאבדות". על פי ערביי יהודה ושומרון, כשאנחנו מכנים את הנוכחות היהודית ככיבוש, אנו הלכה למעשה מתירים את דמם של כל היהודים החיים בארץ ישראל ובפרט אלה החיים בירושלים יהודה ובשומרון.

    האמנם כיבוש ?
    ראשית, חלק הארי במלחמת התרבות בין האיסלם למערב ובפרט נגד המיעוט היהודי במזה"ת הוא מלחמת תודעה – החדרת דיסאינפורמציה בתוך החברה הישראלית. השימוש בכינוי 'השטחים' או 'הגדה' נועד למחוק את השם יהודה ושומרון, חבל ארץ שמבטא את הקשר בין העם היהודי ליהודה ושומרון וארץ ישראל בכלל, ממש כפי שחצי האי ערב מבטא את שייכות האומה הערבית לחצי האי ערב. אם אין לעם היהודי זיקה לציון, קרי ארץ ישראל ובמיוחד לערש התרבות היהודית הלא היא – ירושלים, יהודה ושומרון, אז הנוכחות הישראלית היא באמת 'כיבוש'.
    שנית, החוק הבנ"ל הכריע כבר לגביי סוגיית העם היהודי וארץ ישראל (כ"ו ביוני 1945). ירושלים ויהודה ושומרון הם אזורים שנועדו לשמש בית לאומי לעם היהודי.

    "אם ליהודים אין זכויות חוקיות מוכרות בתביעתם ליהודה ושומרון כחלק ממדינתם, כי אז אין להם זכויות כאלו בשום מקום בארץ ישראל, שהרי הזכויות הללו נובעות מאותו מקור: הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל כפי שהוכר בכתב המנדט". (דאגלס פייט תת שר ההגנה ומחשובי המשפטנים בארה"ב).

    שטחי יהודה ושומרון אינם "שטחים כבושים" או "שטחים מוחזקים" הם הוגדרו על ידי החוק הבינלאומי (המנדט עבור פלשתינה) כבית לאומי לעם היהודי – "ונתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו;" על בסיס החלטה זו ובשל העובדה שמדינת ישראל טרם מימשה את ריבונותה על יהודה ושומרון יש להגדיר את יהודה ושומרון כ"שטחים שטרם מומשו"

    ברית בין הבתרים … , הצהרת בלפור 1917 , הסכם בין ויצמן לפייסל 1919 , וועידת סן רמו 1920 , המנדט על פלשתינה 1922 וועידת בסן פרנסיסקו 1945​

    לא רק שהשימוש במילה 'כיבוש' (כמו גם השימוש במילה 'סיפוח') אינו נכון מבחינה מדעית-ארכיאולוגית, משפטית, היסטורית, תיאולוגית ועובדתית, הלכה למעשה הוא גם מכשיר רציחתם של כל מי שאינו מוסלמי במזרח התיכון ובפרט רציחתם של בני המיעוט היהודי במזרח התיכון.

    עובדות כן!, גניבת דעת לא!.
    אני ער לעובדה שיש כמיליון וחצי ערבים בירושלים, יהודה ובשומרון החפצים בהכחדתנו ולמרות זאת, לא ארץ נוכרייה כבשנו ולא ברכוש זרים משלנו, אלא חזרנו לנחלת אבותינו. אפשר להביע דעה אחרת לגבי דרכי פעולה מול הטרור האסלאמי, טוב שיהיו מגוון דעות, רעיונות וחלופות. אבל חשוב שהדעות יהיו מבוססות על עובדות ולא על גניבת דעת.

    התשובה של כל יהודי לעלילת הדם 'הכיבוש' צריכה להיות : "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו" (תשובתו של שמעון החשמונאי לשליח אנטיוכוס השביעי).

    מול מדינה יהודית ודמוקרטית אחת במזה"ת יש 23 'מדינות' ערביות. ישראל יושבת על 20,770 קמ"ר מול 13,486,861 קמ"ר שטח ערבי אסלאמי, מול מיעוט יהודי של 7 מיליון יהודים במזה"ת יש למעלה מ 350 מיליון ערבים במרחב המזרח תיכוני.

  • צהל ככלי ליצירת חברת מופת ציונית

    צהל ככלי ליצירת חברת מופת ציונית

    צה"ל הוא 'המעבדה' של החברה הישראלית בדרך לבניית חברת מופת. חיילי צה"ל נלחמים כשהם מצויידים בצדקת הדרך – האני מאמין המוסרי שלנו מתבסס על קשר התיאולוגי, הארכיאולוגי והמשפט הבינלאומי של העם היהודי לארץ ישראל.

    צדקת הדרך
    חיילים ומפקדים המשרתים בצבאות של שכירי חרב (חברות פרטיות, לגיון הזרים) נלחמים באומץ ובעוז, מסכנים את חייהם, ואף מוסרים את נפשם, ללא מניע אידאולוגי או לאומי, הם עושים זאת עבור מימוש עצמי, תגמול כספי נדיב, אדרנלין, אתגר אישי, יוקרה, מעמד חברתי, סמל סטטוס, ושלל סיבות אישיות אחרות.

    בשונה משכירי החרב, חיילי צה"ל נלחמים כשהם מצוידים בצדקת הדרך – האני מאמין המוסרי של אותם ביטחוניסטים מתבסס על מגילת העצמאות (תש"ח-1948) : "בארץ-ישראל קם העם היהודי…" , על וועידת בסן פרנסיסקו (1945​), על כתב המנדט עבור פלשתינה (1922) : "הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, … הואיל ונתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה", על וועידת סן רמו (1920), על הצהרת בלפור (1917) : "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", … , ואם נזקק את צדקת הדרך – נגיע ברית בין הבתרים – בראשית פרק טו יח : "ביום ההוא כרת יהוה את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת".

    בן-גוריון סיכם זאת כך (בקונגרס הציוני בציריך 1937) : "אין זו מסמכותו של שום יהודי, אין זו מסמכותו של שום גוף יהודי, אין זו אפילו מסמכותו של העם היהודי כולו החי אתנו היום – לוותר על איזה חלק שהוא בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאינה ניתנת להפקעה בשום תנאי. ואילו גם היו יהודים באיזה זמן שהוא מכריזים על הסתלקותם מזכות זאת – אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ – על הארץ כולה, קיימת ועומדת לעד. ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה, לא נזוז מזכותנו ההיסטורית. בכל זמן ובכל שעה, נעמוד על זכות זו בכל האמצעים הכשרים והמוסריים אשר בידנו"

    עם ישראל, ארץ ישראל ותרבות ישראל
    המטען המוסרי של חיילי צה"ל – האני מאמין של כולנו "זכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ ישראל" (גם באזורים שישראל עוד טרם מימשה את ריבונותה) הוא ערובה לצבא חזק מבחינה ערכית ומוסרית וחשוב מכך יוצר לכידות חברתית וחברת מופת. חייל שאינו מצויד בצדקת הדרך, בלי ההכרה שארץ ישראל (גם באזורים שישראל עוד טרם מימשה את ריבונותה) והתרבות היהודית הם חלק בלתי נפרד מעם ישראל, מאיזו סיבה הוא משרת בצה"ל למען העם והמולדת או למען ההגשמה והמימוש העצמי? – תגמול כספי?, אדרנלין?, אתגר אישי?, יוקרה?, מעמד חברתי?, סמל סטאטוס?, ולמי הוא נאמן לערכיו ומצפונו (ישראל כובשת בשפתו) או הגנה על המדינה?.

    לימין כמו לשמאל אין בעלות על צה"ל, על הציונות, על היהדות, על התרבות (התנ"ך), על ארץ ישראל… אלא נכסי העם היהודי, ירושה שקיבלנו מאבותינו ובאחריותנו לשמרה ולהעביר הלאה לילדינו… חברת מופת מתחילה בחברה מוסרית וצודקת.

    התשובה של כל חייל (ושל כולנו) לעלילת הכיבוש צריכה להיות : "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו" (ספר מקבים א, טו' לג-לד)

    הלכה למעשה – חשוב לזכור שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו… או שנחיה על חרבנו – או שנמות מחרבם.

    https://youtu.be/TBEgR0rNzsA
    שתפו

  • גב ההר: עמוד השדרה של ישראל

    גב ההר: עמוד השדרה של ישראל

    "קבוצה גדולה באוכלוסייה לא מבינה על מה אנחנו מדברים… מבחינתם קיבלנו אשרת שהייה כאן מהצבעה מקרית באו"ם… כשהילדים שלהם ישירו 'מיהודה ושומרון' וישאלו 'איפה זה?', הם יענו – 'משהו בשטחים, זה לא שלנו'" – (ציפי לבני, 1996). ציטוט זה משקף את הנתק התודעתי בין הזהות הלאומית לבין המרחב ההיסטורי של עם ישראל. חשוב לבסס, במונחים ביטחוניים, היסטוריים, כלכליים ומשפטיים, מדוע ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון איננה שאלה פוליטית – אלא תנאי לקיומה של מדינת ישראל.

    1. גב ההר – עמוד השדרה של מדינת ישראל

    גב ההר מהווה את חוט השדרה הטופוגרפי והאסטרטגי של הארץ. הוא כולל את הרי אפרים ובנימין, שמהם ניתן לצפות ולשלוט על כל מישור החוף. מי שמבקש למסור את גב ההר – מבקש לוותר על ליבת הביטחון הלאומי.

    2. שליטה במרחב – שליטה בקיום

    14 ק"מ בלבד מפרידים בין גב ההר לים התיכון – פער גאוגרפי קטן בעל משמעות אסטרטגית עצומה. שליטה עוינת במרחב זה חושפת את מרכזי האוכלוסייה, התחבורה והכלכלה של מדינת ישראל לאיום ישיר ומיידי. השטחים הגבוהים מאפשרים תצפית ושליטה על גוש דן, נתב"ג וכביש 6 – ומעניקים יתרון מבצעי לתוקף פוטנציאלי. ריבונות ישראלית מלאה במרחב זה מבטיחה את העומק האסטרטגי הדרוש למענה אפקטיבי לאיומים בליסטיים ורקטיים. לכן, שמירה על גב ההר היא תנאי בסיסי להמשך קיומה הבטוח של מדינת ישראל.

    3. לקחי רמת הגולן

     בין 1949 ל-1967 הפגיז הצבא הסורי את היישובים בעמק הירדן מתוך רמת הגולן. ההיסטוריה מלמדת ששליטה בגובה יוצרת שליטה במרחב. אותו כלל גאופוליטי חל גם לגבי גב ההר – ומי שמוותר עליו מזמין אסון.

    4. עתודות קרקע – מפתח לשגשוג כלכלי

    גב ההר הוא רצועת הקרקע האחרונה שנותרה זמינה לפיתוח במרכז הארץ. פחות מ-10% ממנו מיושב כיום, על אף שהוא טומן בחובו פוטנציאל כלכלי עצום. בנייה אחראית באזור זה תרחיב את היצע הדירות, תוזיל את מחירי הדיור, ותספק מענה למצוקת התחבורה, החניה והצפיפות בגנים ובבתי הספר. היא גם תתרום לשמירה על מרחבים ירוקים ולהפחתת זיהום האוויר. התנגדות לפיתוח גב ההר משמרת את משבר הדיור, מחריפה את אי-השוויון ומונעת את שגשוגה העתידי של מדינת ישראל.

    5. זכות משפטית והיסטורית על פי המשפט הבינלאומי

    על פי המשפט הבינלאומי, ריבונות יהודית ביהודה ושומרון מעוגנת בזכות חוקית ומחייבת. המנדט הבריטי שניתן על ידי חבר הלאומים בשנת 1920, ואושרר בוועידת סן רמו ובמועצת חבר הלאומים ב־1922, העניק לעם היהודי את הזכות להתיישב בכל תחומי מערב ארץ ישראל – מהים ועד לנהר. זכות זו מעולם לא בוטלה או הוחלפה באחרת. יתרה מכך, המסמך מהווה מסד משפטי בינלאומי תקף עד היום. כפי שניסח דאגלס פיית', תת-שר ההגנה של ארצות הברית: "אם אין ליהודים זכויות חוקיות ביהודה ושומרון, הרי שאין להם זכויות בשום מקום בארץ ישראל, שכן כולן נובעות מאותו מקור מוכר – הקשר ההיסטורי והמשפטי של העם היהודי לארץ ישראל". מסקנה זו ברורה: ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון אינה עמדה פוליטית – היא עובדה משפטית והיסטורית מבוססת.

    6. מים – יסוד החיים הלאומי

    אקוויפר ההר הוא אחד משני מאגרי מי התהום המרכזיים של מדינת ישראל, ותורם כחמישים אחוזים מהמים הזמינים לאזרחיה. הזרמת שפכים בלתי מטופלים מיישובים ערביים ביהודה ושומרון אל השטח הפתוח פוגעת ישירות באיכות מי התהום ומסכנת את כלל הציבור. ריבונות ישראלית מלאה במרחב זה חיונית לא רק להגנה על איכות המים – אלא גם לשמירה על בריאות הציבור והמערכת האקולוגית של ישראל.

    הקונצנזוס הציוני

    למרות ההבדלים האידיאולוגיים והפוליטיים ביניהם, בן־גוריון, בגין, יגאל אלון ונתניהו חלקו קונצנזוס ציוני עמוק ויסודי:

    1. מדינת ישראל היא מדינתו הריבונית של העם היהודי, שזכויותיו על ארץ ישראל מעוגנות בהיסטוריה, במשפט ובמוסר.

    2. יהודה ושומרון אינם "שטחים כבושים", אלא ליבת המולדת – לב הזהות ההיסטורית והלאומית של העם היהודי.

    3. ביטחונה של ישראל מחייב שליטה אסטרטגית בגב ההר – מפתח להגנה על תל אביב, ירושלים וכל מרחב החוף.

    4. ריבונות יהודית איננה סיסמה – אלא תנאי לקיומו של העם היהודי כישות חופשית, ריבונית ובטוחה במולדתו.

    המסר המשותף שלהם ברור: מדינת ישראל לא קמה בחסדי אומות העולם – אלא בזכותו של עם שב לַארץ ממנה גלה. הוויכוח על יהודה ושומרון איננו שאלה גאוגרפית, אלא מבחן עומק לציונות. כל ניסיון לוותר על ריבונות בהר הוא לא רק סיכון ביטחוני – אלא קריעת חוט השדרה של הציונות.

  • שליטה באמצעות בורות

    שליטה באמצעות בורות

    בשנת 1975, בבית הספר הממלכתי־חילוני "גולן" ברמת השרון, בתקופת כהונתו של שר החינוך זבולון המר ז"ל, קיבלנו בכיתה א' את החומש בטקס חגיגי. למדנו פסוקים מהתנ"ך ואת תולדות עם ישראל, בפסח חיברו אותנו למסורת היהודית בכפר חב"ד, חגגנו את ניצחון המכבים בחנוכה ואת שמחת תורה בבית הכנסת. חינכו אותנו שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי. כמובן שהייתה גזענות נגד המזרחיים, החרדים והמתנחלים, זו עדיין רמת השרון, אבל המסר הציוני היה ברור, מושרש ואחיד.

    כיום, ילדיי לומדים באותה עיר שבה גדלתי, אך ציונות, אהבת הארץ והמסורת היהודית כמעט ואינן נוכחות במערכת החינוך. חגי ישראל נדחקו הצידה, ובמקומם צצים הלואווין וכריסטמס. הקשר ההיסטורי־תרבותי שלנו, שהיה יסוד ברור לדורות, מוגדר היום כ"הדתה".

    הרצל, אדם חילוני, אמר שהציונות היא השיבה ליהדות. בן־גוריון, גם הוא חילוני, קבע שהקושאן שלנו על הארץ הוא התנ"ך. שניהם הבינו שהכוח של הציונות נובע מהשורשים היהודיים, מהמסורת ומהסיפור ההיסטורי שמחזיק את העם הזה אלפי שנים.

    1947: היהדות במרחב הציבורי לא התחילה ב"הדתה"

    עוד לפני הקמת המדינה, ביוני 1947, הצהירו אנשי ההנהגה הציונית החילונית, ובהם בן־גוריון, במכתב הסטטוס־קוו של 1947, כי יש לשמור על השבת כיום המנוחה החוקי, על כשרות במטבחים ממלכתיים, על הסדר בענייני אישות ועל אוטונומיה בחינוך. הזהות היהודית של המדינה לא הומצאה על ידי הדתיים. היא הייתה חלק מן ההסכמות שעליהן נבנתה המדינה מלכתחילה.

    הסטטוס־קוו של 1947 התממש בחוקים ובתקנות שקבעו שאוטובוסים וחנויות לא יפעלו בשבת. מייסדי המדינה ביקשו שהיא תהיה יהודית במרחב הציבורי. לכן, הטענה שביטוי יהודי במרחב הציבורי הוא "הדתה" היא בעצם גניבת דעת. הלכה למעשה, המרחב הציבורי בישראל עבר בעשורים האחרונים תהליך של החלנה והתרחקות מהתרבות היהודית.

    1964: מה קדם ל"כיבוש של 1967"?

    עוד כרונולוגיה שכדאי להכיר: אש"ף הוקם ב־1964, שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים. באמנתו המקורית הוא הציב את "שחרור פלשתינה (ארץ ישראל)" כמטרה, ובאותה תקופה ירושלים, יהודה והשומרון היו בשליטת ירדן, הגולן היה בשליטה סורית ועזה בשליטה מצרית.

    הכרונולוגיה מפרקת את הטענה שהמאבק המאורגן נגד ישראל נולד בעקבות 1967. אש"ף הוקם ב־1964, פת"ח ב־1957 והחל בפעולות נגד יהודים ב־1965. כל זה התרחש לפני שישראל שלטה ביהודה ושומרון, בירושלים המזרחית ובעזה.

    זאת אומרת שזה לא בגלל 1967. זו התנגדות לקיומו של מיעוט יהודי במרחב המזרח־תיכוני המוסלמי.

    ברגע שאנחנו מתנתקים מהיהדות, אנחנו מתנתקים מן הציונות. וברגע שאנחנו מתנתקים מן הציונות, אנחנו מאבדים את הצדקת הדרך ואת עצם הקיום שלנו בארץ ישראל. כפי שיעקב חזן הזהיר: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות".

    כדי להבין מדוע ציונות ויהדות אינן "עוד נושא לימודי" אלא תנאי קיום, חשוב להכיר את התחנות שעיצבו את זהותנו: קללת אדריאנוס, שנועדה למחוק את העם היהודי; ההגירה הערבית לארץ בעקבות תחיית היישוב היהודי; בגידת הבריטים במנדט פלשתינה וסגירת שערי הארץ בפני יהודי השואה; מעורבותם של מנהיגים ערביים, ובראשם חאג' אמין אל־חוסייני, עם גרמניה הנאצית; והכיבוש הירדני לאחר 1948. כל אלה הכרחיים להבנת צדקת דרכנו כאן. רק בזכות השורשים, המסורת והזיכרון נותרנו מחוברים לארץ.

    ציונות בלי יהדות היא קליפה ריקה. השילוב ביניהן הוא שמאפשר את עצם קיומנו בארץ הזאת ואת צדקת דרכנו. לכן, הניתוק מהן איננו רק בעיה חינוכית, אלא סכנה קיומית.

    מעניין אותי מי מנסה לנתק את הילדים שלנו מהשורשים ומצדקת הדרך, ומי רואה בדור העתיד עדר שניתן לשלוט בו באמצעות בורות?

  • יוקר המחייה : דיור בר השגה

    יוקר המחייה : דיור בר השגה

    מה עם מחירי הדיור? הורדת מחירי הדיור תלויה גם בהגדלת היצע הקרקעות והבנייה. ככל שהיצע הקרקע גדל, כך ניתן לבנות יותר דירות, וכאשר יש יותר דירות בשוק – הלחץ על המחירים פוחת. ולהפך: כאשר היצע הקרקעות מצטמצם, הביקוש מתרכז באותם אזורים מצומצמים, ומחירי הדיור עולים. אינני כלכלן, אך זהו עיקרון בסיסי של היצע וביקוש, שמורגש היטב בשוק הדיור הישראלי.

    בשנות השמונים חיו באזור יהודה ושומרון כ-40 אלף יהודים בלבד. כיום חיים שם קרוב לחצי מיליון יהודים. אילו היו באזור מיליון יהודים, חלק משמעותי מהביקוש למגורים בגוש דן ובשרון היה מתפזר, והלחץ על מחירי הדירות במרכז הארץ היה קטן יותר. החל משנות התשעים חלה האטה בקצב הבנייה ובשימוש בעתודות הקרקע של ישראל, ובפועל מאות אלפי יהודים נדחקו אל אזורי הביקוש הצפופים של גוש דן והשרון. התוצאה הייתה עלייה מתמשכת במחירי הדיור, לצד צפיפות גוברת בכבישים, בגנים, בכיתות ובמרחב העירוני כולו.

    לצד מצוקת הדיור נוצר גם נזק סביבתי וחברתי רחב: יותר פקקים, יותר זיהום אוויר, פחות שטחים פתוחים ופחות אפשרות למשפחה צעירה לרכוש דירה. כאשר רוב האוכלוסייה נדחסת לאותם אזורים מצומצמים, יוקר המחיה כולו עולה בהתאם. לכן, מי שתומך בצמצום עתודות הקרקע של ישראל תורם בפועל להחרפת מצוקת הדיור ולהמשך עליית המחירים.

    אם ברצוננו להוריד את מחירי הדיור ולשפר את איכות החיים של ילדינו, יש צורך בהרחבת הבנייה והפיתוח באזורים נוספים בארץ. המשמעות היא חיזוק ירושלים, יהודה והשומרון, הגליל, רמת הגולן והנגב – מתוך תפיסה של פיזור אוכלוסין, יצירת מרכזי חיים חדשים והקטנת העומס מעל אזורי המרכז.

    יותר ויותר אנשים מכירים בכך שהמשפט הבינלאומי כלל לאורך השנים הכרה בזכותו ההיסטורית של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל המערבית – מן הירדן ועד הים התיכון. תפיסה זו נשענה על שורה של מסמכים והסכמות בינלאומיות, ובהם Balfour Declaration משנת 1917, הסכם ויצמן-פייסל מ-1919, החלטות San Remo Conference מ-1920, ומסמך המנדט של חבר הלאומים עבור פלשתינה. גם בוועידת United Nations Conference on International Organization בסן פרנסיסקו ב-1945 הוזכר הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל והזכות לכינון מחדש של בית לאומי בארץ זו.

    גם המצב הביטחוני איננו תופעה חדשה, ואיננו מתחיל ב-1967. עימותים ורציחות של יהודים התרחשו עשרות שנים קודם לכן: בפרעות 1834, מאורעות תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט, המרד הערבי בשנים 1936-1939, וכן בתקופת מלחמת העצמאות. מבחינה היסטורית, הטענה כי הסכסוך החל רק בעקבות 1967 מתעלמת מתקופות רבות של עימותים שקדמו לכך בעשרות שנים.

     

  • כמה רע בישראל – מעולם לא היה גרוע יותר

    כמה רע בישראל – מעולם לא היה גרוע יותר

    בשנה האחרונה, ובפרט סביב יום העצמאות, נדמה שאי אפשר לפתוח עיתון, אתר חדשות או אולפן בלי לקבל את אותה תמונה: רע פה. רע כלכלית, רע ביטחונית, רע מדינית, רע חברתית. בידוד, ייאוש, אבטלה, קריסה, פשיזם, בריחה לברלין. עוד רגע האחרון יכבה את האור, אם רק ימצא איפה שמו את המתג.

    אבל יש משהו מוזר בפער הזה.

    מי שחי כאן, ולא רק קורא כותרות על ישראל, רואה תמונה מורכבת הרבה יותר. הוא רואה מדינה עמוסה, יקרה, רועשת, עצבנית, מתווכחת, לפעמים בלתי נסבלת, אבל גם חזקה, בונה, עובדת, מתפתחת, מחדשת, מגינה על עצמה ומשפרת את חיי אזרחיה בקנה מידה היסטורי.

    בין ביקורת לבין תודעת ייאוש

    כאן בדיוק צריך להבחין בין ביקורת לבין תודעת ייאוש.

    ביקורת אמיתית שואלת מה צריך לתקן. תודעת ייאוש מספרת שהכול אבוד. אדם שמבקר רואה בעיות ומבקש לטפל בהן. מי שמוכר ייאוש הופך את הבעיות לכל הסיפור, עד שהקורא כבר לא רואה מדינה, אלא רק אולפן עם תאורה קשה.

    לא פעם נדמה שחלק מהכותרות אינן מתארות רק מציאות, אלא גם אכזבה אידיאולוגית. כאשר הציבור בוחר שוב ושוב בדרך לאומית, ביטחונית, מסורתית וציונית יותר מכפי שחלק ממעצבי השיח היו רוצים, קל מאוד להציג את הבחירה עצמה כבעיה. לא אומרים לציבור שהוא טעה. זה גס מדי. פשוט מסבירים לו שהמדינה שהוא בחר נראית נורא.

    כך נוצרת מראית עין מתוחכמת: לא מתקיפים את הבוחר, רק את “המצב”. הדרך אינה מותקפת ישירות, אלא דרך דיבור בלתי פוסק על “קריסה”. המחנה הלאומי לא תמיד מוזכר בשמו, אבל תמונת המציאות נבנית כך שכל מה שנבנה כאן נראה כמו כישלון.

    אבל מי שמרים רגע את הראש מהכותרת היומית ומסתכל על ישראל בפרספקטיבה היסטורית, מקבל תמונה אחרת לגמרי.

    החיים עצמם מספרים סיפור אחר: מדינה יהודית קטנה, מוקפת אויבים, שקמה כמעט בלי כלום, עמדה מול מלחמות, טרור, חרמות ומשברים, ובנתה בתוך כמה עשורים צבא חזק, כלכלה מתקדמת, חקלאות, מים, רפואה, תעשייה ביטחונית, הייטק, תרבות, ספורט, תשתיות וחברה חיה שממשיכה להוליד, לעבוד, ללמוד, לשרת, להתווכח ולבנות.

    לא הכול טוב כאן. הסיפור של ישראל, לעומת זאת, אינו סיפור של קריסה. הוא סיפור של תקומה.

    הכותרות אומרות קריסה. החיים אומרים אחרת

    החדשות נועדו למשוך תשומת לב. הן מחפשות חריגה, סכנה, פחד, כעס, אשמה. זו לא תמיד קונספירציה. לפעמים זו פשוט השיטה. אם מטוס נחת בשלום, אין כותרת. אם הוא כמעט נחת על עגלת קפה, יש אולפן פתוח.

    הבעיה מתחילה כשאדם צורך שנים של כותרות כאלה, ומתחיל לחשוב שהכותרת היא המציאות כולה.

    יש בישראל כשלים, עוולות, טעויות ומערכות שחייבות תיקון. צריך לבקר ממשלות, פקידים, תקשורת, בתי משפט, צבא, משטרה, רשויות מקומיות וכל גוף ציבורי שחושב שהאזרח נברא כדי למלא טפסים. ביקורת היא דבר חיוני. בלי ביקורת מדינה נרקבת.

    אבל בלי פרופורציה, גם ביקורת הופכת לתעמולה.

    כאשר בוחנים את ישראל לאורך זמן, מתקבלת תמונה אחרת לגמרי מזו שמופיעה לא פעם בכותרות. התמונה הזו אינה מוחקת בעיות. היא רק מחזירה אותן לגודל האמיתי שלהן.

    קנה המידה שנעלם מהאולפן

    ב־1948, כאשר הכריזה מועצת העם על הקמתה מחדש של מדינה יהודית בארץ ישראל, חיו כאן כ־650 אלף יהודים בלבד. הם חיו בלב מזרח תיכון עוין ואלים, בלי עומק אסטרטגי, בלי גבולות שקטים, בלי כלכלה חזקה ובלי ודאות שהמדינה שזה עתה נולדה תשרוד את השנה הראשונה שלה.

    לפני כן, במשך דורות, יהודים בעולם ידעו היטב מה פירוש חיים בלי מדינה, בלי צבא, בלי ריבונות ובלי כתובת שמגינה עליהם. פוגרומים, פרעות, פרהוד, השפלות, גירושים, ובסוף גם שואה. שישה מיליון יהודים הושמדו באירופה, והעולם הנאור, ברובו, גילה שוב את הכישרון העתיק לעמוד מהצד ולנסח דאגה.

    ב־1947 עדיין לא הייתה ליהודים מדינה עצמאית. שנה לאחר מכן עמדנו מול צבאות ערב שניסו לחסל את המדינה ביום שבו נולדה. במלחמת יום הכיפורים שילמנו מחיר דמים כבד. בשנות אוסלו התפוצצו אוטובוסים בלב הערים. ב־2005 נעקרו כ־9,200 יהודים מגוש קטיף וצפון השומרון, ולאחר מכן הפכה רצועת עזה לבסיס טרור שממנו נורו רקטות על יישובי הדרום והמרכז.

    אלה לא זיכרונות רחוקים באלבום לאומי. זה קנה המידה שבלעדיו אי אפשר להבין את ישראל.

    מדינה קטנה שהפכה לגורם עולמי

    ישראל היא מדינה קטנה מאוד במונחים גאוגרפיים ודמוגרפיים. אין לה אוכלוסייה של מעצמה, שטח של מעצמה או משאבי טבע של מעצמה. ובכל זאת, היא הפכה לגורם בינלאומי בעל השפעה צבאית, כלכלית, טכנולוגית ודיפלומטית הרבה מעבר לגודלה.

    זה לא קרה במקרה. מדינה קטנה שחיה תחת איום מתמשך נאלצה לפתח יכולות שאין למדינות רגילות את הדחיפות לפתח: מודיעין, ביטחון, חקלאות מדברית, מים, רפואה, תעשייה ביטחונית, סייבר, חדשנות, התאוששות ממשברים ויכולת קיום תחת לחץ.

    הדבר המעניין הוא שההישגים האלה לא תמיד זוכים לאותו מקום שמקבל כל כישלון. מחדל אחד יכול לפתוח מהדורה. שנים של בנייה לאומית נשלחות לעמוד פנימי, ליד תחזית מזג האוויר והמודעה על מזרן במבצע.

    עוצמה לאומית
    “ישראל ברשימת 8 המעצמות החזקות ב־2017”

    מקור: אתר The American Interest, לפי הקטע המצולם.

    מהחרם הערבי להסכמים אזוריים

    במשך עשרות שנים העולם הערבי ניסה להחזיק את ישראל בתוך טבעת של בידוד מדיני וכלכלי. החרם הערבי לא היה רק מהלך כלכלי. הוא היה מסר: ישראל היא גוף זר, זמני, מבודד, לא לגיטימי.

    גם כאן המציאות השתנתה. ישראל חתמה לאורך השנים על הסכמי שלום עם מצרים וירדן, ובהמשך גם על הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערביות נוספות. אלה אינם הסכמים מושלמים, ואין בהם סוף לסכסוך. אבל הם שוברים רעיון ישן: שהעולם הערבי כולו יוכל לנעול את ישראל מחוץ לאזור עד שתיעלם.

    ישראל לא נעלמה. היא התחזקה. וככל שהכוח שלה נעשה ברור יותר, גם מדינות באזור הבינו שהקשר איתה אינו רק ויתור מדיני, אלא אינטרס.

    שלום ונורמליזציה
    “שלום תמורת שלום: ההסכם עם איחוד האמירויות הוא הסכם השלום ההיסטורי”

    מקור: בועז ביסמוט, ישראל היום, 13.08.2020.

    הכלכלה שלא התנהגה כמו כישלון

    יוקר המחיה בישראל אמיתי. מחירי הדיור אמיתיים. הנטל על המעמד העובד אמיתי. גם התחושה שהאזרח הקטן עובד קשה מדי בשביל להישאר במקום אינה דמיון. שום מאמר רציני לא יכול להתעלם מזה.

    אבל כל אלה אינם סותרים את העובדה הרחבה יותר: ישראל עברה מכלכלה קטנה, סגורה ומוגבלת יחסית לכלכלה מערבית מתקדמת, חדשנית ויציבה. דירוגי אשראי, תוצר לנפש, תעשיית הייטק, יצוא ביטחוני, רפואה, מחקר ופיתוח, תעשיות מים וחקלאות — אלה אינם סיסמאות. הם סימנים של מדינה שבנתה לעצמה בסיס כלכלי חזק בהרבה מזה שהיה לה בעבר.

    הכותרת יכולה לדבר על משבר. לפעמים בצדק. התמונה הרחבה מספרת על מדינה שהתקדמה כלכלית בקצב שאבותינו, שעמדו בתורים בשנות הצנע, היו כנראה מתקשים להאמין לו. וגם היו שואלים למה הקפה עולה כל כך הרבה, כי בכל זאת יהודים.

    דירוג אשראי
    “הישג לכלכלה: S&P צפויה להפוך את דירוג האשראי הגבוה של ישראל לקבוע”

    מקור: גד ליאור, 01.02.2019.

    רמת החיים שעלתה בזמן שסיפרו לנו שהכול יורד

    כאשר מדברים על “כמה רע בישראל”, כדאי לזכור גם את השינוי ברמת החיים. לפי נתוני הבנק העולמי שהוצגו לאורך השנים, התוצר לנפש בישראל עלה בצורה דרמטית מאז 1990. זו אינה רק שורה בטבלה. מדובר בעדות לשינוי עמוק באיכות החיים, בצריכה, בהשכלה, בתשתיות, בבריאות, בתעסוקה וביכולת של משפחות לבנות לעצמן עתיד.

    האם זה אומר שאין עוני? ברור שלא. זוגות צעירים עדיין נאבקים במשכנתה, משפחות רבות נלחצות מהוצאות, ועסקים קטנים עובדים קשה מדי מול מערכות כבדות מדי. מדינה רצינית אינה מסתירה את זה.

    ובכל זאת, מדינה נבחנת גם במגמה ארוכת הטווח שלה. במבט כזה, ישראל אינה מדינה שנעה אחורה. היא מדינה שעלתה מדרגה אחר מדרגה, גם כשהיא עושה זאת תוך כדי ויכוח קולני במדרגות.

    מצב המשק
    “אחת השנים הטובות בתולדות המשק”

    מקור: ממון, 31.12.2016.

    מערכת בריאות עמוסה, אבל מדינה בריאה

    ישראל מדורגת לאורך השנים גבוה במדדי בריאות, תוחלת חיים ושביעות רצון מהחיים. זה לא אומר שמערכת הבריאות מושלמת. מי שחיכה בתור לרופא מומחה יודע שלפעמים “רפואה ציבורית” היא שם יפה למדיטציה כפויה.

    ובכל זאת, כשמשווים את ישראל למדינות רבות בעולם, התוצאה ברורה: תוחלת חיים גבוהה, מערכת רפואית מתקדמת, חדשנות רפואית, רופאים מצוינים, מחקר, חיסונים, טיפולים וטכנולוגיות שמציבים את ישראל בשורה הראשונה.

    הפער בין תחושת העומס היומיומית לבין ההישג הלאומי הרחב הוא בדיוק הפער שהמאמר הזה מבקש לחשוף. קל לצלם תור. קשה יותר לצלם תוחלת חיים.

    בריאות
    “דו״ח: אלו המדינות הבריאות ביותר בעולם – ישראל במקום 9”

    מקור: ד״ר איתי גל, 20.03.2017.

    אומת הסטארט־אפ אינה סיסמה

    אחד הסיפורים הגדולים של ישראל הוא המעבר ממדינה שנאבקת על קיומה למדינה שמייצאת ידע לעולם. הייטק, סייבר, רפואה, חקלאות, מים, ביטחון, בינה מלאכותית, מערכות אוטונומיות, תקשורת, פיתוחים רפואיים וטכנולוגיות אזרחיות — כל אלה הפכו את ישראל ממדינה קטנה במזרח התיכון לשחקן עולמי.

    כינוי כמו “אומת הסטארט־אפ” לא נולד רק מיחסי ציבור. מאחוריו יש ריכוז חריג של יזמות, מחקר, פיתוח, יחידות טכנולוגיות, אוניברסיטאות, משקיעים, מהנדסים ומנטליות שמסוגלת לקחת בעיה בלתי אפשרית ולהפוך אותה למצגת למשקיעים עד יום חמישי.

    גם בתחום הזה לא הכול מושלם. ההייטק לא מחליף תעשייה מסורתית, לא פותר לבדו את יוקר המחיה ולא מבטל פערים חברתיים. הוא כן מוכיח משהו עמוק: מדינת ישראל אינה רק שורדת. היא יוצרת.

    חדשנות
    “ישראל במקום השני בדירוג הכלכלות החדשניות בעולם”

    מקור: mako, 28.10.2016.

    למה הישראלים עדיין מרוצים מהחיים

    אחת העובדות שמערערות את תעשיית הייאוש היא שרוב הישראלים, למרות הכול, מדווחים על שביעות רצון גבוהה יחסית מהחיים. זה נשמע כמעט בלתי אפשרי למי שצורך רק אולפנים, אבל טבעי לגמרי למי שחי כאן.

    משפחה, קהילה, חגים, שירות, משמעות, ילדים, חברים, עבודה, שבת, שייכות, צבא, מילואים, עזרה הדדית ובית — אלה אינם נתונים שמתאימים תמיד לכותרת, אבל הם מרכיבים את החיים עצמם.

    ישראל היא מדינה רועשת. לפעמים רועשת מדי. הרעש, עם זאת, אינו כל הסיפור. מתחתיו יש חברה עם חוסן עמוק מאוד. חברה שיודעת לריב בבוקר, להתנדב בצהריים, להתווכח בערב, ולשלוח סיר למישהו בלילה.

    אושר ושביעות רצון
    “הישראלים מאושרים, ויש להם את כל הסיבות הטובות”

    מקור: מידה, 22.03.2016.

    שוק עבודה חזק יותר מכותרות הייאוש

    ישראל עברה שינוי עמוק גם בשוק העבודה. שיעורי אבטלה נמוכים יחסית, השתלבות גוברת של אוכלוסיות שבעבר נשארו מחוץ למעגל התעסוקה, עלייה בהשכלה, התרחבות השירותים, ההייטק, המסחר והתעשייה — כל אלה שינו את מבנה החברה הישראלית.

    עדיין יש בעיות קשות: פערי שכר, פריון עבודה, רגולציה, עומס על עסקים קטנים, מגזר ציבורי כבד מדי ומערכות הכשרה שלא תמיד מתאימות לעולם החדש. ההבדל הוא בין בעיה לבין קריסה. בעיה מתקנים. קריסה היא סיפור אחר לגמרי.

    תעסוקה
    “שיעור האבטלה ירד באוקטובר ל־4.5% – שפל כל הזמנים”

    מקור: גלובס, 21.11.2018.

    המדינה שהתייבשה והפכה למעצמת מים

    מעטים הסיפורים שממחישים את ישראל טוב יותר מסיפור המים. מדינה מדברית, שחיה שנים תחת חרדה ממשבר מים, הצליחה להפוך את המחסור ליתרון טכנולוגי. התפלה, מיחזור מים, השקיה בטפטוף, חקלאות מדברית וניהול משק מים הפכו את ישראל ממדינה שמפחדת להתייבש למדינה שמייצאת ידע לעולם.

    זה הסיפור הישראלי במיטבו: לוקחים מגבלה קיומית, מתווכחים עליה עשרים שנה, מקימים ועדה, רבים על התקציב, ואז ממציאים פתרון שגם העולם רוצה לקנות.

    מים
    “דוח דלויט: ישראל במקום הראשון בעולם בתחום המים”

    מקור: כלכלת מים, לפי הקטע המצולם.

    החיים עצמם חזקים מהאולפן

    מי שקורא כותרות בלבד עלול לחשוב שהישראלים חיים בדלות, פחד וייאוש מתמידים. מבט סביב מגלה גם תמונה אחרת: צריכה פרטית, טיסות, קניות, מסעדות, בתי קפה, רכבים חדשים, טלפונים חדשים, חופשות, אירועי תרבות, ספורט, לימודים, חוגים, עסקים קטנים, משפחות וקהילות.

    אין כאן זלזול בקושי של מי שלא מצליח לגמור את החודש. להפך. הקושי הזה אמיתי, וצריך לטפל בו ברצינות. חברה שבה מיליוני אנשים עובדים, לומדים, נוסעים, צורכים, מבלים, בונים משפחות ומשקיעים בעתיד, אינה חברה שחיה רק בתוך ייאוש.

    נתב״ג
    “קיץ 2017: 4.5 מיליון נוסעים יעברו בנתב״ג”

    מקור: דני שדה, 30.04.2017.

    גם הפקק מספר סיפור

    הפקקים בישראל הם לא המצאה. מי שנוסע בבוקר בכבישי המרכז לא צריך מחקר אקדמי כדי להבין שמשהו לא עובד. לפעמים די להגיע לצומת אחד ולהרגיש שהמדינה כולה החליטה לנסוע בדיוק איתך.

    לצד הפקקים יש גם השקעה עצומה בתשתיות: כבישים, מחלפים, רכבות, נמלים, שדות תעופה, חיבור הפריפריה, מסילות חדשות, נתיבי תחבורה ותכנון ארוך טווח. ישראל משלמת עדיין על שנים של הזנחה בתחום התחבורה, אבל היא אינה עומדת במקום. היא בונה תוך כדי תנועה, ולעיתים, למרבה הצער, תוך כדי נתיב חסום.

    השאלה אינה אם התחבורה הציבורית מושלמת. היא רחוקה מזה. השאלה היא האם ישראל מתקדמת או מתפרקת. התשובה, גם כאן, ברורה יותר כשמרימים את הראש מהפקק.

    תשתיות
    “הבוקר: הממשלה תדון בתוכנית השקעות ענקית ב־116 מיליארד שקל”

    מקור: כלכליסט, 03.09.2015.

    ישראל לא רק נוסעת בטכנולוגיה. היא מייצרת אותה

    ישראל הפכה גם לזירה חשובה בתחום הרכב החכם, התחבורה האוטונומית והטכנולוגיות שמעצבות את עולם התחבורה הבא. מובילאיי וחברות נוספות הפכו את ישראל למוקד ידע משמעותי בתחום שבו מדינות גדולות בהרבה מנסות להוביל.

    לא כל חזון מתממש בקצב שמבטיחים. בדרך כלל המציאות מגיעה קצת אחרי המצגת, ולפעמים גם אחרי שלושה מכרזים. הכיוון, בכל זאת, ברור: ישראל אינה רק צרכנית של טכנולוגיה. היא מייצרת אותה.

    רכב אוטונומי
    “ישראל – מגרש המשחקים העולמי של מפתחי הרכב האוטונומי”

    מקור: TechNation, 10.04.2019.

    מעם שמבקש הגנה למדינה שמגינה על עצמה

    אי אפשר לדבר על ישראל בלי לדבר על ביטחון. האיום לא נעלם. הוא משנה צורה: פעם צבאות ערב סדירים, אחר כך טרור מתאבדים, אחר כך רקטות, מנהרות, כטב״מים, סייבר, איראן, חיזבאללה וחמאס. במזרח התיכון אין באמת רגע שבו אפשר לומר: סיימנו, עכשיו עוברים לנושא הבא.

    גם כאן צריך לראות את השינוי ההיסטורי. בעבר יהודים היו תלויים ברצונם הטוב של אחרים. היום יש מדינה יהודית עם צבא, מודיעין, תעשייה ביטחונית, יכולות טכנולוגיות, גבולות, מערכות הגנה, כוח הרתעה ויכולת פעולה.

    זה לא מבטיח שקט. אין כאן הבטחה שלא נשלם מחירים קשים. אבל השינוי ביסוד הקיום היהודי עצום: מעם שמבקש הגנה מאחרים, לעם שמגן על עצמו.

    ביטחון אזורי
    “הסכמה שבשתיקה: דממת הקרמלין היא הכרה בקווים האדומים של ישראל בסוריה”

    מקור: וואלה! NEWS, לפי הקטע המצולם.

    האיומים לא נעלמו. היכולת השתנתה

    ישראל שילמה מחיר דמים כבד בטרור ובמלחמות. מי שמנסה למכור תמונה כאילו הכול פשוט, משקר. מצד שני, הצגת ישראל כמדינה חסרת יכולת, כושלת או מתפרקת, מוחקת את העובדה המרכזית: היא ממשיכה להילחם, להתאושש, לבנות ולחיות.

    העידן של אוטובוסים מתפוצצים בלב הערים חקוק בזיכרון הלאומי. גם ירי הרקטות על הדרום, המנהרות, הפיגועים והמערכות בעזה ובלבנון אינם זיכרון תיאורטי. לצד כל אלה נבנו כיפת ברזל, מכשולים, מערכות מודיעין, טכנולוגיות הגנה, מרכזי חוסן, ממ״דים, תקציבי ביטחון אזרחי ויכולת התמודדות שאין לרוב מדינות העולם.

    זו אינה נחמה זולה. זו פרופורציה.

    ביטחון אישי
    “לראשונה מזה 56 שנים: אף אזרח ישראלי לא נרצח בפיגוע במהלך שנה שלמה”

    מקור: שלומי דיאז, ישראל היום, 25.08.2020.

    ספורט, תרבות וחברה שרוצה לחיות

    מדינה אינה נמדדת רק בטנקים, תוצר ואחוזי אבטלה. היא נמדדת גם בתרבות, בספורט, בילדים שמתאמנים, במועדונים, באולמות, במתקנים, בהשקעה באורח חיים פעיל וברצון לבנות חברה בריאה יותר.

    בשנים האחרונות גדלו תקציבים והשקעות בתחומי הספורט, התקדם מעמד מכון וינגייט כמכון לאומי למצוינות בספורט, ונבנו תשתיות שמטרתן לשפר את הספורט הישראלי. זה אולי לא מקבל כותרות כמו משבר פוליטי, אבל גם זה חלק מבניית מדינה.

    חברה שמשקיעה בספורט, בתרבות, בבריאות ובקהילה היא חברה שלא רק שורדת. היא רוצה לחיות.

    ספורט
    “לראשונה: כפר אולימפי בישראל”

    מקור: ערוץ 7, 30.03.2017.

    חוב־תוצר: המדד המשעמם שמספר אמת

    יחס חוב־תוצר הוא לא נושא שמדליק את הציבור. הוא לא מצטלם טוב, לא מעורר סערה באולפן, ולא גורם לאף אחד לצעוק על פאנליסט אחר. ובכל זאת, זה אחד המדדים החשובים לחוסן של מדינה.

    מדינה שחיה לאורך זמן מעבר ליכולתה משלמת על כך בריבית, באינפלציה, במסים, בקיצוצים ובפגיעה בדורות הבאים. ניהול אחראי יותר של החוב יוצר מרחב פעולה, גמישות ויכולת להתמודד עם משברים. גם כאן ישראל אינה מושלמת, אך היא רחוקה מהקריקטורה של מדינה מתפרקת.

    חוב־תוצר
    “ירידה ביחס החוב תוצר”

    מקור: מצב המשק, לפי הקטע המצולם.

    מי עובד, מי מממן, ומי מספר שהכול קורס

    אחד הוויכוחים החשובים בישראל הוא היחס בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי. המגזר הציבורי חיוני: רפואה, חינוך, ביטחון, רווחה, תשתיות, משפט ושירותים לאזרח. כאשר הוא גדל בלי אחריות, שומר לעצמו תנאים שאין לרוב האזרחים, ושוכח שהציבור מממן אותו, הוא הופך ממשענת למשקולת.

    המגזר הפרטי, העצמאים, בעלי העסקים, העובדים, היזמים והמשפחות העובדות הם אלה שנושאים חלק עצום מהנטל. תיקון אמיתי אינו רק עוד תקציב. הוא שירות ציבורי יעיל יותר, צנוע יותר, אחראי יותר ומחויב יותר לאזרח.

    גם כאן, לא פעם מי שמייצר ערך מוצג כחשוד, ומי שמחלק את הערך מוצג כמוסרי כברירת מחדל. זו אחת הדרכים העדינות שבהן מעוותים את תמונת המציאות.

    פנסיות ושכר בכירים
    “כך יראה הקיצוץ בשכר הבכירים”

    מקור: ערוץ 7, 21.09.2020.

    מיגון, גבולות וחיים תחת איום

    מדינת ישראל נאלצה להשקיע סכומי עתק בביטחון אזרחי, גדרות, מכשולים, מיגון ויכולת התמודדות עם איומים שהיו נחסכים ממדינה רגילה. אבל ישראל אינה מדינה רגילה. היא מדינה יהודית קטנה במזרח תיכון קשוח, ולכן היא נדרשת לבנות חיים תוך כדי הגנה עליהם.

    גם כאן כדאי לשים לב לפער: כאשר משקיעים בביטחון, שואלים למה זה יקר. כאשר לא משקיעים, שואלים למה לא נערכנו. לפעמים נדמה שהביקורת מוכנה מראש, ורק הכותרת מתחלפת.

    מכשול וביטחון
    “עלות בניית הגדרות והמכשול: 6 מיליארד שקל”

    מקור: ממון, 29.01.2018.

    מהפכות חברתיות שלא נכנסו למהדורה

    קל לשכוח כמה דברים השתנו כאן בתוך שנים לא רבות: טיפולי שיניים לילדים, מהפכת הסלולר, הקמת הפקולטה לרפואה בגליל, עידן פלוס, השמיים הפתוחים, רפורמות בתחבורה הציבורית, חינוך חינם מגיל 3, נמלים חדשים, שילוב אוכלוסיות בשוק העבודה, הקטנת מספר תלמידים בכיתה, העלאת שכר חיילי חובה ושוטרים, סייעת שנייה בגנים, חיסכון לכל ילד, בית חולים באשדוד, רכבת העמק, רכבת לירושלים, סבסוד לאזרחים ותיקים, העלאת שכר מינימום, הרחבת סל התרופות, הגדלת תגמולים לניצולי שואה והגדלת קצבאות נכים.

    אפשר להתווכח על כל סעיף. ראוי לשאול מי יזם, מי ביצע, מה הצליח, מה נכשל, מה היה חלקי ומה דרש תיקון נוסף. אבל אי אפשר למחוק את הכיוון הכללי: ישראל לא רק שרדה. היא בנתה שכבות על גבי שכבות של חברה מודרנית.

    אז למה בכל זאת מרגישים שרע?

    כי כותרות אינן החיים. הן חלון צר מאוד לחלק הדרמטי ביותר של החיים.

    החדשות לא פותחות במה שעובד, אלא במה שנשבר. במקום אלפי ניתוחים שהצליחו, נקבל מחדל אחד. במקום מאות אלפי ילדים שהגיעו לבית הספר בבוקר, נקבל אירוע חריג. עסקים שנפתחו, משפחות שבנו חיים, חיילים שחזרו הביתה, קהילות שהתנדבו, רופאים שטיפלו, מורים שחינכו, מהנדסים שפיתחו וחקלאים שזרעו — כל אלה נדחקים הצידה לטובת מה שהשתבש.

    זה טבעי במידה מסוימת. זו מהות החדשות. אבל כאשר אדם שוכח שמדובר רק בחלון, הוא מתחיל לחשוב שזה הבית כולו.

    כאן מתחילה תודעת הייאוש: לא בביקורת, אלא בהפיכת החריג לכלל. לא בהצגת בעיה, אלא במחיקת כל מה שנבנה סביבה. לא בדאגה לישראל, אלא בהצגת ישראל כאילו היא כישלון מתמשך.

    כותרות מול חיים
    “העיתון מוכר את מה שנשבר. החיים עצמם בנויים גם מכל מה שממשיך לעבוד.”

    מקור: סיכום רעיוני של המאמר.

    ביקורת בונה. ייאוש מפרק

    אין כאן קריאה לעצום עיניים. להפך. מי שאוהב את ישראל חייב לראות את הבעיות שלה. יוקר המחיה דורש טיפול. מערכת המשפט דורשת דיון רציני. הביטחון דורש אחריות. החינוך דורש השקעה. התחבורה דורשת מהפכה אמיתית. המגזר הציבורי דורש ייעול. השירות לאזרח דורש שינוי עמוק. הפוליטיקה דורשת פחות הצגות ויותר עבודה.

    יש הבדל בין אדם שאומר “צריך לתקן” לבין אדם שאומר “אין מה לתקן כי הכול רקוב”. הראשון בונה. השני מפרק.

    הוויכוח בישראל לא צריך להיות בין מי שרואה בעיות לבין מי שלא רואה בעיות. כולם רואים. השאלה האמיתית היא האם רואים בעיות בתוך סיפור הצלחה, או מוחקים את סיפור ההצלחה כדי שהבעיות ייראו כמו כל המציאות.

    ישראל אינה מושלמת. היא פשוט הצליחה

    מסתבר שלא רע פה.

    לא לכולם, לא כל הזמן, ולא בכל תחום. בעיות אמיתיות קיימות כאן, ויש הרבה מה לתקן. בדיוק כאן עובר הקו בין אהבת הארץ לבין תעמולת ייאוש: מי שאוהב את הארץ רוצה לתקן אותה; מי שמוכר ייאוש רוצה שתאמין שאין מה לתקן.

    ישראל איננה סיפור של קריסה. היא סיפור של תקומה.

    זוהי מדינה יהודית שקמה אחרי דורות של חוסר אונים, עמדה מול מלחמות, טרור, חרמות, משברים, עליות עצומות ומאבקים פנימיים, ובנתה כאן חיים. לא מושלמים. חיים.

    לכן כדאי להיזהר מכותרות שמוכרות ייאוש באריזה של דאגה. ביקורת היא דבר חיוני. בלי ביקורת מדינה נרקבת. בלי פרופורציה, גם ביקורת הופכת לתעמולה.

    יש מי שמסתכל על ישראל ורואה בעיקר את מה שלא הסתדר לפי השקפת עולמו. הציבור בחר אחרת, המדינה התפתחה אחרת, החברה נשארה יהודית יותר, מסורתית יותר, לאומית יותר, עקשנית יותר. במקום להודות שהמציאות מורכבת, קל יותר לצייר אותה ככישלון.

    אבל ישראל אינה כישלון.

    זו מדינה חזקה, חיה, יהודית, מצליחה, מתווכחת, בונה, נלחמת, נופלת, קמה וממשיכה הלאה.

    מי שמסתכל רק על הכותרות, מפספס את הדבר הכי חשוב: החיים עצמם מספרים סיפור הרבה יותר גדול.

    שורת הסיום
    “ישראל אינה מושלמת. היא פשוט הצלחה היסטורית שמסרבת להתנהג כמו כישלון.”

    מקור: סיכום רעיוני של המאמר.

  • עובדות שלא מזכירים ביום השואה

    עובדות שלא מזכירים ביום השואה

    השואה לא צנחה עלינו מהשמיים. היא לא הייתה "תקלה" מקרית בציר ההיסטוריה, אלא תוצאה. היא נולדה מתוך חולשה יהודית, מפיזור גלותי ומאשליה מסוכנת שאם רק נוריד ראש ונשתוק, יניחו לנו לנפשנו.

    כשאנחנו עומדים דום מול הצפירה, עלינו לשאול את עצמנו ביושר: האם באמת למדנו את לקח השואה? שואה לא מתחילה בתאי גזים; היא מתחילה בשנאה אנטישמית, בהסתה מתמשכת, ובעצימת עין מול האיום. היא צומחת כאשר איננו מזהים את האויב. זה הלקח: חוסר היכולת לזהות את האיום ולהתמודד איתו הוא חלק מהתהליך שהוביל לאסון. זיכרון ללא עוצמה הוא בסך הכל נוסטלגיה. זיכרון שמתפקד הוא גבול, זהות ונכונות נחרצת להפעיל כוח.

    שורשי השנאה

    עלינו להבין כי השנאה ליהודי אינה גחמה חולפת, אלא היא טבועה ב"די-אן-אי" התרבותי של חלקים נרחבים בעולם. האנטישמיות היא שנאה תשתיתית, דתית ותרבותית עמוקה שאינה תלויה במעשינו. היא שם, מחכה לרגע של רפיון. השואה לא באה משום מקום והיא גם לא הסתיימה באמת – היא רק שינתה צורה. המילים וההפקרה היו שם הרבה לפני הגז, והן נוכחות כאן גם עכשיו. האסון התרחש כי לא היה לנו כוח, כי היינו תלויים בחסדי זרים, וכי היינו מפוזרים ללא מדינה, ללא צבא וללא הרתעה. זיכרון שאינו מבין את נצחיות השנאה הזו הוא זיכרון נאיבי ומסוכן.

    "לעולם לא עוד" כנשק אסטרטגי

    זיכרון השואה, אם אין בו מסקנה מעשית, הוא חלל ריק. אם כל מה שאנחנו עושים זה לעמוד דום פעם בשנה ואז חוזרים לשגרה – לא למדנו דבר. הזיכרון לא נועד לטקסים או לשירים; תפקידו לחשל את התודעה ואת החוסן הפיזי והמדיני שלנו. לזכור באמת פירושו להבין שרק עוצמה מגינה על חיים יהודיים. מי שמשלה את עצמו שהעולם ישמור עלינו, או שהמוסר הבינלאומי ינצח את השנאה היודופובית המושרשת, לא הבין את שיעור 1942. "לעולם לא עוד" אינו טקס זיכרון רגשי; זוהי אסטרטגיה קיומית מחייבת. או שנחיה על חרבנו, או שנפקיר את גורלנו לידי אלו שקמים להשמידתנו.

    מי שחושב שהעולם ישמור עלינו – לא הבין את 1942. ומי שמעדיף לדבר על מוסר בלי לדבר על הרתעה – מהמר על חיינו. פעם שתקו מול רכבות, היום שותקים מול טילים. פעם אמרו "לא ידענו", היום יודעים – ומצדיקים. מי שסגר את שערי הארץ לפליטי אושוויץ – מטיף לנו היום לפתוח את שערינו למבקשי נפשנו. המדים השתנו, המבטא השתנה, אבל אותה שנאה, אותה שיטה. פעם אנטישמיות, היום אנטי-ציונות. פעם מינכן, היום ג'נבה.

    כרוניקה של השכחה וההכחשה

    • הכחשת שואה בעולם הערבי (1984 ועד היום):
      ב-1984 פרסם "הפרטנר לשלום" עבודת דוקטורט שטענה שהשואה הוגזמה, ושהציונות שיתפה פעולה עם הנאצים. זו לא שגיאה – זו אסטרטגיה. הכחשה היא הכנה למכה הבאה.
    • קשר הדם בין נאצים גרמנים לנאצים ערבים (נובמבר 1941):
      המופתי פגש את היטלר בברלין, שידר תעמולה נאצית בערבית, וביקש ליישם את "הפתרון הסופי" גם במזרח התיכון. דיטר ויסליצני העיד: "למופתי היה תפקיד מפתח בהחלטת ההשמדה."
    • תוכנית משרפות בג'נין (1943–1944):
      המופתי תכנן מחנות מוות בעמק דותן – ליהודי א"י, עיראק, סוריה, מצרים, תימן. רק הנוכחות הבריטית עצרה את הביצוע.
    • מבצע אטלס (ינואר–מרץ 1944):
      כוח גרמני-ערבי נשלח להרעלת מעיינות ראש העין. היעד: השמדת תל אביב. המבצע סוכל בידי הבריטים.
    • דמוניזציה כהכנה לרצח (1903–היום):
      פרוטוקולים של זקני ציון, מיין קאמפף בערבית, קריקטורות אנטישמיות – כל אלו נשק מקדים לרצח עם. כל אלו ממשיכים להימכר וללמד בעולם הערבי גם היום.
    • בגידת המערב (1939–1945):
      בריטניה סגרה שערים, גירשה פליטים, הטביעה את הסטרומה (24.2.1942) ואת הפטריה (25.11.1940). ארה"ב ידעה על אושוויץ – ולא הפציצה. הפוליטיקה הייתה חשובה מהחיים.
    • השמדה שפורסמה – ונחנקה (1942–1944):
      האצ"ל, פליטים, שליחים – הצליחו להעביר מידע. הוועד לפליטי מלחמה (1944) הצליח להציל כ-200,000 יהודים. אבל הרוב – לא ניצלו. הציבור ידע – ושתק.
    • טשטוש ההיסטוריה מבית (1953 ועד היום):
      יד ושם נמנע מלהבליט את חלקו של המופתי, את לוחמי האצ"י בגטו ורשה, ואת נציגי האצ"ל שפעלו בארה"ב. ההיסטוריה סוננה – והאמת הושתקה.
    • שואת יהדות האסלאם (שורשיה מהמאה ה-7, שיאה 1941–1945):
      הפרהוד בעיראק (1–2 ביוני 1941), שואות בלוב, אלג'יריה, תוניס, מרוקו – פוגרומים, מחנות כפייה והשמדה. גם שם – גם אז – העולם שתק.

    זיכרון אמיתי – זה לא רק צפירה

    יום השואה נקבע ב-1951. יש המתפללים במקום לעמוד. לא הצורה קובעת – אלא התוכן: האם הזיכרון מוביל למסקנה.

    תובנות – אם לא נלמד, ניפול שוב

    • אידיאולוגיה: אין הבדל מהותי בין הנאצים אז לבין הערבי-נאצים היום. רק האמצעים השתנו.
    • 1948 – ניסיון להשלים את מה שהיטלר לא סיים: מדינות ערב יצאו להשמיד את שארית הפליטה; העולם שתק.
    • תשעה באב – החוליה הראשונה. אושוויץ – החוליה האחרונה: מי שלא זוכר את הראשון, לא יזכור גם את השני.
    • זילות השואה – התחפושת החדשה של השנאה: להשוות את ישראל ואת צה"ל לנאצים – זה לשרת את מכחישי השואה.
    • כמה עולה מדינה: בכל דור ודור השאלה היא אם נחיה על חרבנו – או שנמות מחרבם.

    לעולם לא עוד

    לעולם לא עוד – לא כמסר מוסרי, אלא כהבנה אסטרטגית. המילים הכי מסוכנות בעברית: “שלא נהיה כמוהם” – זו איננה תובנה, אלא ביטוי לאי־הבנה של מה שקרה ב־1942. זיכרון השואה לא בא ללמד אותנו מוסר; הוא נועד להבטיח שמה שקרה לסבים שלנו לא יקרה גם לילדים שלנו. כי השואה לא התחילה בגז, אלא במילים. או שנחיה על חרבנו – או שנמות מחרבם. ומי שלא למד את הלקח – יידרש לעבור שוב את אותו השיעור.

  • דמוקרטיה, ציונות, פלשתינה ותרבות השקר

    דמוקרטיה, ציונות, פלשתינה ותרבות השקר

    כפי שהעיסוק בפעילות גופנית נשלט על ידי תעשיות המכשירים, והתזונה מעוצבת על ידי תאגידי המזון המעובד – כך גם הציונות עוברת תהליך של "עיבוד" מכוון. אנחנו חיים בעידן שבו תודעה לאומית מפורקת על ידי תעשייה שלמה של מסירת הארץ, הפועלת בסמויות כדי לנתק את הדור הצעיר מהקשר הטבעי וההיסטורי שלו לקרקע.

    מלכודת השמות: מיהודה לפלשתינה

    הניתוק הזה מתחיל בשפה. השם "פלשתינה", שנתפס היום בטעות כזהות מקומית עצמאית, הוא למעשה המצאה פוליטית רומאית עתיקה. הקיסר אדריאנוס שינה את שמה של יהודה במטרה אחת: למחוק את הזיקה היהודית לארץ. כשמערכת החינוך מאפשרת לתלמידים לסיים בגרות מבלי להבין שזהו כלי נשק תודעתי, היא משלימה את המלאכה שהתחיל אדריאנוס.

    מגילת העצמאות והמקור המוסרי

    הבלבול מחלחל גם להגדרת המדינה. מגילת העצמאות מורכבת מכ-650 מילים; המילה "יהודית" מהדהדת בה שוב ושוב, בעוד המילה "דמוקרטית" אינה מופיעה ולו פעם אחת. אין בכך סתירה לזכויות אדם, אלא עדות לכך שהמדינה הוקמה על בסיס צדק נביאי ישראל – מקור מוסרי שקדם באלפי שנים לדמוקרטיה היוונית.

    בין המוסר היהודי לתרבות יוון

    בזמן שביוון, "ערש הדמוקרטיה", נשים היו נחותות משפטית ועבדות הייתה עמוד שדרה כלכלי, התרבות היהודית כבר עיגנה את זכויות הגר, היתום והאלמנה. חובת הטיפול בנכה ובהגנה על החלש אינן "תוספת מערבית" לציונות, אלא התשתית המוסרית המקורית של עמנו. מי שמציג את היהדות כמנוגדת לזכויות אדם, פשוט אינו מכיר את עושרו של עמו.

    שיבה ליהדות: שורשים וכנפיים

    הציונות, כפי שהגדיר הרצל, היא קודם כל שיבה ליהדות. אולם כיום, כפי שהזהיר יעקב חזן, זנחנו את המורשת לטובת חילוניות ריקה שייצרה "עמי ארצות" במקום "אפיקורסים". לדור שגדל כאן ללא שורשים עמוקים בתרבותו ובספריו, אין את ה"כנפיים" המוסריות הנדרשות כדי להחזיק בארץ הזו אל מול נרטיבים זרים המנסים להחליף את מקומנו.

    המלחמה על המפה

    בסופו של דבר, מדינות לא נופלות רק בשדה הקרב; הן נופלות בבתי הדפוס ובמפות שבהן משנים את שמן. כפי שאמר צפריר רונן, ארצנו עלולה ליפול ללא ירייה אחת, ברגע שבו נסכים לאמץ את השמות שניתנו לנו על ידי אויבינו. הוויכוח האמיתי אינו על טריטוריה, אלא על השאלה אם נזכור שאנחנו בעלי הבית.

  • גם אני שובר שתיקה

    גם אני שובר שתיקה

    בין השנים 1988–1991 שירתתי בחטיבה 188 כמפקד טנק בסדיר, ולאחר מכן כ-20 שנה במילואים. אינני זוכר לוחות זמנים מדויקים או אירועים נקודתיים – ירו עלינו בלבנון, רגמו אותנו באבנים ובבקבוקי תבערה ביהודה ושומרון, וכולם עברו דברים דומים באותה תקופה. אבל בכל הקשור למוסריות צה"ל ולארגון "שוברים שתיקה", שני דברים מרכזיים נחרטו אצלי היטב מהשירות.

    הראשון היה בלבנון. בכל כניסה לרצועת הביטחון – באזור הבופור, גלגלית ודלעת – עברנו תדריכים ארוכים ומפורטים על התנהגות הולמת. כשחזרנו לישראל נערכו לכולנו בדיקות קפדניות בתיקים וחיפושים על הגוף, כמעט כמו אחרוני הגנבים, כדי לוודא שלא נלקח דבר בביזה. המסר היה ברור: חייל צה"ל אינו בוזז.

    הדבר השני זכור לי מהשירות ביהודה ושומרון – בקבר יוסף, בקסבה של שכם, בסלפית, באזור עמק דותן, בפחמה ובג'נין. בכל מקום שבו פעלנו – מארבים, מעצרים, תצפיות, סיורים או מחסומים – הפקודות ניתנו מתוך צורך מבצעי בלבד, תוך דגש מתמיד על שמירה על כבוד האדם.

    אסור היה לפתוח באש אם לא נשקפה סכנת חיים ממשית. אבן או בקבוק תבערה שנזרקו לעברנו לא נחשבו אוטומטית עילה לירי. אסור היה להכות, לקלל, לפגוע ברכוש או לבוא במגע שאינו הכרחי. גם כאשר עלינו לגגות בתים לצורך פעילות מבצעית, לא נגענו בדברים, לא ישבנו לראות טלוויזיה, לא השתמשנו בשירותים, ולא התנהגנו כאילו המקום שייך לנו. כשסיימנו משימה השארנו את המקום נקי ומסודר. גם מעצרים של מבוקשים בוצעו באופן ענייני וללא אלימות מיותרת.

    מעולם לא קיבלתי פקודה לבצע אונס, לירות בילדים או לפגוע במכוון בחפים מפשע. גם לא נתקלתי בביזה, בוונדליזם או באלימות מכוונת מצד מפקדים. אינני טוען שהחוויה האישית שלי מייצגת כל מקרה וכל חייל, אבל היא בהחלט מעידה על רוח צה"ל כפי שאני הכרתי אותה לאורך שנים של שירות.

    בפברואר 1988, כשהגיע תורי להגן על המדינה ואזרחיה, אמרו לי: "אביך הגן עליך, אחיך עשו זאת אחריו, עכשיו הגיע תורך להיות אחד מהם". ציידו אותי בנשק, בכדורים ובשכפ"ץ. אבל בדבר אחד לא ציידו אותי – בצדקת הדרך.

    לא לימדו אותי ש"פלשתינה" הוא שמה ההיסטורי של ארץ ישראל, וששטח זה נועד לשמש בית לאומי לעם היהודי. לא לימדו אותי שערבים רצחו יהודים בפרעות תקצ"ד ב-1834, במאורעות תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט, במרד הערבי של 1936–1939, במבצע אטלס, במלחמת העצמאות ובאירועים רבים נוספים – הרבה לפני 1967 והרבה לפני הטענה בדבר "הכיבוש".

    לא לימדו אותי שפת"ח הוקם ב-1959 ואש"ף ב-1964, עוד לפני מלחמת ששת הימים. לא לימדו אותי שבין 1948 ל-1967 שלטה ירדן בירושלים, ביהודה ובשומרון. לא לימדו אותי שהמנדט על פלשתינה התבסס על מסמכי חבר הלאומים ועל הכרה בינלאומית בזכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל.

    המנדט עבור פלשתינה, שאושר בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, כלל הכרה מפורשת בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ובזכותו לכונן מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו. מסמכים נוספים – מהצהרת בלפור, דרך הסכם ויצמן-פייסל, ועד החלטות סן רמו וסעיף 80 למגילת האו"ם – חיזקו בעיני רבים את התפיסה הזאת לאורך השנים.

    בעיניי, זה איננו ויכוח של ימין או שמאל. המקרה של "שוברים שתיקה", לצד ארגונים פוליטיים נוספים, מלמד מה קורה כאשר חיילים אינם מקבלים הסבר עמוק יותר על ההיסטוריה, הזהות והבסיס הרעיוני של שליחותם. כאשר נוצר חלל כזה, נכנסים אליו גורמים אחרים וממלאים אותו בפרשנויות משלהם – לעיתים באופן שמערער את הלכידות הפנימית של החברה הישראלית.

    ואגב, גם אני אינני מחסידי שלטון צבאי מתמשך ביהודה ושומרון. אבל כאשר אני בוחן את החלופות שנוסו לאורך השנים ואת תוצאותיהן בפועל, אינני משוכנע שהמציאות שנוצרה סביבנו הייתה טובה יותר ללא הנוכחות הישראלית באזור.