אורי הירש

מחשבות ותובנות על תרגול תנועתי־תפקודי, קטלבלס, יוגה ופילאטיס

קטגוריה: ציונות

  • הסוס הערבינאצי

    הסוס הערבינאצי

    במשך כארבע שנים פעלו הגרמנים הנאצים באירופה ובמזרח התיכון, בסיוע המופתי של ארץ ישראל, להשמיד את היהודים.
    שלוש שנים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, הערבינאצים ניסו להשלים את המשימה: לחסל את שארית הפליטה, את הניצולים מהשואה והפרהוד.

    התסכול הערבי

    מאז ומתמיד ניסו הערבים לרצוח יהודים:
    630 – טבח ח'ייבר.
    1834 – טבח בצפת.
    1886 – טבח בפתח תקווה.
    1908 – טבח ביפו.
    1920 – פרעות תל חי.
    1921 – טבח בתרפ"א.
    1929 – טבח בתרפ"ט.
    1933 – טבח עם עליית היקים.
    1938 – טבח בטבריה.
    1936–1939 – המרד הערבי.
    1944 – מבצע אטלס.
    1947 – התנגדות להצעת החלוקה.
    1948 – מלחמת השחרור.
    1956 – מלחמת סיני.

    עשרות שנים של רצח, פרעות וניסיונות השמדה.
    הם ניסו הכול – ולא הצליחו.
    מלחמות, פרעות, טבח – לשווא.

    מהכוח – להונאה

    בשנת 1956 הבינו הערבים: בכוח לא יצליחו להכריע את המיעוט היהודי.
    גם דרישתם לארץ ישראל לא התקבלה, כשהוצגו כ"עוד עם ערבי אחד מ-22".
    לכן, אימצו אסטרטגיה חדשה: המצאת "העם הפלשתיני".

    בדומה לטקטיקה של אדריאנוס, שזייף את שם יהודה ל"פלשתינה",
    גם הערבינאצים ביימו עם פיקטיבי – והעולם קנה.

    למרבה הצער, גם האקדמיה, התקשורת והפוליטיקה הישראלית נתנו יד להונאה.

    ההודאה – במילים שלהם

    זוהייר מוחסין, חבר הנהגת אש"ף, אמר ב-1977 לעיתון הולנדי:
    "העם הפלשתיני לא קיים. ייסודה של מדינה פלשתינית הוא מכשיר במלחמה נגד ישראל."
    "אין שום הבדל אמיתי בין פלשתינים, סורים, ירדנים ולבנונים."
    "הזהות הפלשתינית קיימת רק כמכשיר זמני להשגת המטרות הערביות."
    "אחרי שנשיג את מטרותינו, נאחד מחדש את ירדן ופלשתין."

    עם ישראל – עם של שלום

    עם ישראל חפץ בשלום.
    לכן, רבים בישראל האמינו לשקר הערבי ושמחו: "הנה, הגיע שלום!".
    הם הכניסו את הסוס הערבינאצי ללב הארץ.
    הסוס הזה עמעם את זיכרון הצדק שלנו.
    הוא אפשר לרוצחים להיכנס – ולשחוט.

    המלחמה על האמת

    קשה להילחם בשקר "העם הפלשתיני",
    כשמיליארדי מוסלמים מפיצים אותו,
    וכשיהודים – מתוך תמימות או פחד – שותקים או משתפים פעולה.

    אך ה-7 באוקטובר קרע את המסכה.
    הערבינאצים חשפו את פרצופם – והזדמנות לחשוף את שקריהם.

    למי שאינו מבין את המונח "ערבינאצים":
    די לקרוא על ניסוייו של ד"ר מנגלה בתאומים, כדי להבין את הקשר בין זוועות הנאצים לבין מעשי הערבינאצים ב-7 באוקטובר, ואת תמיכת 80% מהם בפשעי הטבח והרצח.

  • צדקת הדרך: ציונות לגופו של עניין

    צדקת הדרך: ציונות לגופו של עניין

    לאורך ההיסטוריה הציונית, רבים הדגישו את חשיבות "צדקת הדרך" ככלי מרכזי במאבק הציוני. מנהיגים ציוניים בולטים, אף שהיו חילוניים, הדגישו את חשיבות המסורת והדת היהודית בתהליך הציוני ובקיום המדינה היהודית בארץ ישראל.

    לגופו של אדם

    טיעונים לגופו של אדם, שיבוש טענות והטלת עובדות לא רלוונטיות, מעידים בעיקר על חולשה וחוסר יכולת להתמודד לגופו של עניין. וחמור מכך, מרדדות את הדיון, מונעות ביקורת אמיתית ואף עשויה לשמש את אוייבינו. לאורך ההיסטוריה הציונית רבים הדגישו את חשיבות צדקת הדרך ככלי מרכזי במאבק הציוני. בנימין זאב הרצל, דוד בן-גוריון, זאב ז'בוטינסקי, יגאל אלון, בנציון נתניהו, גולדה מאיר, מנחם בגין ואחרים, אף שהיו חילוניים, הדגישו את חשיבות המסורת והדת היהודית בתהליך הציוני בקיום המדינה היהודית בארץ ישראל. טיעונים אלו מתבססים על מספר נקודות מרכזיות:
    הקשר ההיסטורי: ארץ ישראל היא ארץ המולדת של העם היהודי, שם התגבשה זהותו ותרבותו לאורך ההיסטוריה.
    הקשר הדתי: ארץ ישראל קשורה לעם היהודי בתורה ובתלמוד.
    הקשר התרבותי: בארץ ישראל התפתחה התרבות היהודית – סממנים חיצוניים, כמו שפה מסורת, מנהגים, תפילות.

    איום קיומי

    דוד בן-גוריון, יגאל אלון, בנציון נתניהו, גולדה מאיר, מנחם בגין, נעמי שמר, נתן אלתרמן…ובעצם כל מי שלמד לימודי ליבה ידע שאין עם ערבי פלשתינאצי והבינו שערביי ארץ ישראל הם שלוחה של העולם הערבי כדי להצדיק את התביעה לחיסול מדינת היהודים.

    "הכר את האויב שלך, והכר את עצמך. אפילו אם תילחם במאה קרבות, לעולם לא תובס. אם אינך מכיר את האויב אבל אתה מכיר את עצמך, סיכוייך לנצח או להפסיד שווים. אם אינך מכיר את האויב שלך ואינך מכיר את עצמך – אין ספק שתובס בכל הקרבות."
    סון דזה, אומנות המלחמה

    הציונות כגורם מאחד

    הערבינאצים כמו הרומים לפניהם, השכילו לתת לנו להרוג את עצמנו. אספסיאנוס : "תאכל אותם אש המריבה… טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה… (כי היהודים) רק חונקים הם איש את רעהו במלחמת אחים ובמחלוקת… ואם ירצה איש לשמור את נפשו, עליו לתת להם להמית איש את אחיו עד תמם".

    בן גוריון תיעב את ז'בוטינסקי, אבל שניהם דבקו בצדקת הדרך, שניהם ידעו שיש ביניהם מחלוקת, אך הם אינם אויבים. שניהם, האמינו בזכותנו על הארץ – על הארץ כולה. שניהם, אף שהיו חילוניים מובהקים, שאפו להקים מדינה יהודית (הסטטוס קוו של 47 – שמירה על מרחב ציבורי יהודי במדינת ישראל – שמירת השבת, כשרות ממלכתית ועוד). נקווה שגם אנחנו נבין את גודל השעה, ונדע להתרחק משיח השנאה ומאלה המפיצים אותה, נחזור לדיון ענייני ופתוח לגופו של עניין ונשכיל לחזור לערכי הציונות של בנימין זאב הרצל, דוד בן-גוריון, זאב ז'בוטינסקי, יגאל אלון, בנציון נתניהו, גולדה מאיר, מנחם בגין ואחרים.

  • האם מגילת העצמאות רלוונטית לימינו?

    האם מגילת העצמאות רלוונטית לימינו?

    הבת שלי באה אליי עם משימה מהבית ספר: לבדוק אם מגילת העצמאות עדיין רלוונטית. חשבתי לעצמי – רלוונטית? אצלנו כל דבר נהיה רלוונטי בדיוק כשצריך לריב עליו. ובכל זאת, פתחתי את המגילה וגיליתי שהיא לא רק רלוונטית – היא כנראה המסמך היחיד במדינה שמחזיק מעמד כבר יותר מ-75 שנה בלי להתפרק באמצע.

    למגילת העצמאות אין תוקף חוקי (הכנסת לא חקקה אותה), אך היא מסמך יסוד לאומי מהחשובים ביותר. יש הטוענים שהיא מפלה כי היא מגדירה את ישראל כמדינה יהודית, מעודדת עלייה יהודית ומדגישה את זהותו של העם היהודי. אחרים רואים בה רמזים לערכים דתיים, כמו: "תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" וגם הביטוי "מתוך ביטחון בצור ישראל". אלה לא סתם ביטויים – הם מחברים את המדינה לשורשיה הרוחניים והמסורתיים, ומרמזים על מדינה יהודית עם יסודות דתיים ברורים, המבוססת על המורשת והערכים היהודיים.

    המגילה לא מגדירה גבולות ברורים למדינה, אלא רק מציינת שהיא מוקמת בארץ ישראל. המסורת מתארת את ארץ ישראל כמשתרעת מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת (בגבול עיראק של היום). הלשון שלה ברורה: המילה "יהודי" והטיותיה מופיעות כ-20 פעמים, בעוד שהמילים "דמוקרטיה" ו"דמוקרטית" לא מופיעות בכלל.

    ובכל זאת, מגילת העצמאות מבטאת את האני מאמין של רוב העם. היא מאחדת רצונות מנוגדים: חילונים ודתיים, ימניים ושמאלנים. כולם הבינו שלמרות המחלוקות, אפשר ואף חובה לחיות כאן יחד. מה שמלכד את כולם הוא הקשר ההיסטורי והעמוק של עם ישראל עם מסורתו וארצו, יחד עם תקווה גדולה לעתיד משותף.

    אולי גם היום, בעידן של מתחים ושיח מפלג, כדאי להתרחק מדברי שנאה ולרענן את זיכרוננו במילים המייסדות:

    "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית… ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית."

  • אחדות : חומת המגן שלנו

    אחדות : חומת המגן שלנו

    להתרחק משיח השנאה. לחפש את המאחד ולא רק בתקופת מלחמה. שיח השנאה משרת רק את *הערבינאצים – סינוואר, נסראללה וח'אמנאי. אפשר וצריך להמשיך להתווכח על הדרך : מדינה יהודית, ציונות, גבולות בני־הגנה, כלכלה חופשית, צמצום הפערים, איזון הרשויות ושלטון החוק, שוויון זכויות והזדמנויות גם אם האדם מדבר בחית ועין, הגנה על מיעוטים גם כשהם חיים בגולן, בבקעה וביו"ש..להתווכח לגופו של עניין. אם לא נהיה מאוחדים ונמשיך את שיח השנאה… כל הג'ונגל ינגוס בנו.

    שיח השנאה, איום קיומי

    הערבינאצים כמו הרומים לפניהם, השכילו לתת לנו להרוג את עצמנו. אספסיאנוס : "תאכל אותם אש המריבה… טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה… (כי היהודים) רק חונקים הם איש את רעהו במלחמת אחים ובמחלוקת… ואם ירצה איש לשמור את נפשו, עליו לתת להם להמית איש את אחיו עד תמם".

    ציונות ככוח מאחד

    כוחנו כעם נובע מאחדותנו, מאמונתנו בצדקת דרכנו ומחיבורנו למהות שלנו. כשאנו מאוחדים, פועלים מתוך אמונה בצדקת הדרך ומחוברים לשורשים שלנו, אנו בלתי ניתנים לניצחון. הציונות, כתנועה לאומית, מהווה בסיס משותף ומאחד לעם היהודי בארץ ובתפוצות. חיזוקה ותמיכה בה יכולים לסייע באיחוד העם סביב מטרה משותפת. מהי ציונות?

    ומי שעדיין מאמין בדמוקרטיה, יודע שהכלי לתיקון איננו ברחוב, אלא בקלפי. אחת לארבע שנים ניתנת לכל אזרח הזכות לבחור מחדש את נציגיו על פי תפיסת עולמו, לא בזעם ולא במאבק, אלא בפתק. מי שמאמין באמת בדמוקרטיה, לא מנסה לתקן את העם אחרי כל הפסד, אלא מכבד את החלטת הבוחר ומחכה לבחירות הבאות. ומי שמבקש לתקן את העם, כנראה שמעולם לא הבין מהי דמוקרטיה.

    *למי שאינו מבין את המושג 'הערבינאצים', מוזמן לקרוא על ניסוייו של מפלצת האדם ד"ר מנגלה בתאומים – ניסויים פסיכופתיים ואכזריים שבוצעו בבני אדם – ולמצוא הקבלה למעשי מפלצות האדם הערבינאצים ב-7 באוקטובר, כמו גם לתמיכה של כ-80% הערבינאצים במעשים אלו.

  • שבעה באוקטובר – שואת העוטף

    שבעה באוקטובר – שואת העוטף

    כדי למנוע את השואה הזוטא הבאה, עלינו לזכור את העבר. לא רק ביום זיכרון, אלא כזיכרון יומיומי. תשעה באב, הפוגרומים, הפרהוד, הפרעות, השואה ושואת העוטף — כולם תמרורי אזהרה להווה שלנו.

    עם ששוכח את עברו נאלץ לפגוש אותו שוב. רק עם שמות חדשים, מפות חדשות וטכנולוגיה חדשה. מה שקרה בשבעה באוקטובר 2023 בעוטף עזה, כבר קרה בצורות אחרות בטבח חברון בתרפ״ט, בשיירת הל״ה, ברצח משפחת הרן בנהריה וברצח בני משפחת פוגל באיתמר.

    אנחנו צריכים לזכור — לא כי אנו שונאים ערבים, אלא כי אנו אוהבים את ילדינו.

    עם שיודע את עברו

    הטעות הגדולה היא לחשוב ששבעה באוקטובר היה אירוע מנותק. הוא לא. זה המשך של דפוס היסטורי: כאשר יהודים נתפסים כחלשים, מפולגים או חסרי מגן — מי שמבקש להשמיד אותם מנסה לפרוץ פנימה.

    הפוגרומים לא התחילו משנאה בלבד. הם התחילו בתחושה שאפשר. חיי יהודים הפכו להפקר. לא היה קיר ברזל, ולא היה מחיר כבד מספיק. ההבדל בין חברון, נהריה, איתמר ובארי איננו בשנאה. הוא נמצא באמצעים, בהיקף וביכולת הביצוע.

    לכן הזיכרון איננו פולחן עבר. מדובר במערכת הגנה. עם שלא זוכר מה עשו לו כשלא היה לו כוח, עלול להתבייש בכוח שלו דווקא ברגע שבו הוא זקוק לו ביותר.

    מה שקרה בעוטף עזה עלול היה לקרות גם בעוטף יהודה ושומרון

    השואה הזוטא בעוטף עזה הייתה עלולה להתרחש גם בעוטף יהודה ושומרון. כלומר בגוש דן, בשרון, בירושלים וביישובי המרכז. הסיבה פשוטה: בשבעה באוקטובר צה״ל היה נוכח ביהודה ושומרון.

    מה שקרה בבארי, בניר עוז, בכפר עזה ובשדרות לא היה נעצר מעצמו ליד קו דמיוני במפה. אילו אותם כוחות ואותה אידיאולוגיה היו מקבלים הזדמנות דומה מהרי יהודה ושומרון, גם ערי המרכז היו עלולות לעמוד מול תרחיש בלתי נתפס.

    המספר המדויק אינו העיקר. עומק אסטרטגי איננו מושג צבאי יבש. הוא ההבדל בין קרב גבול לבין טבח בלב הארץ.

    תמיכה בחמאס לאחר שבעה באוקטובר
    “סקר: זינוק בתמיכה בחמאס בגדה, רוב ערביי יו״ש מצדיקים את הטבח”

    מקור: AP, 14.12.23. נוסח מותאם מהכותרת המצולמת.

    יהודה, שומרון ורצועת עזה
    “סקר ביו״ש וברצועת עזה: רוב ערביי יו״ש ועזה תומכים בטבח 7 באוקטובר”

    מקור: מעריב, לפי הקטע המצולם. נוסח מותאם.

    רוע אידיאולוגי, לא מצוקה חברתית

    במאמר הזה המונח “ערבינאצים” אינו מתייחס לכל ערבי. הוא מתייחס למחבלי חמאס, לתומכיהם, למצדיקי הטבח, ולמי שמחזיק באידיאולוגיה אנטישמית־השמדתית. ההבחנה הזאת חשובה. אין כאן שנאת עם, אלא זיהוי של רוע אידיאולוגי.

    אחרי שבעה באוקטובר אסור להמשיך להסביר הכול בעוני, ייאוש, כיבוש או מחסור בהזדמנויות. אלה הסברים נוחים. הם אינם מסבירים את עומק האכזריות, את ההתלהבות, את התמיכה הציבורית, ואת הבחירה לפגוע במשפחות, בילדים, בזקנים וביישובים אזרחיים.

    הבעיה איננה רק חמאס כארגון. שורש הבעיה הוא אידיאולוגיה שמחנכת לכך שהיהודי איננו שכן, יריב או אדם בעל זכות קיום לאומית. הוא מטרה. זו אידיאולוגיה דתית־לאומנית קיצונית, אנטישמית ואלימה, שמבקשת לפרק את הריבונות היהודית בארץ ישראל.

    אין הבדל מהותי בין מי שביצע את הטבח לבין מי שמצדיק אותו, מהלל אותו או מבקש לשחזר אותו. לעיתים ההבדל איננו בשנאה, אלא באמצעים ובהזדמנות. מדינה יהודית אחראית אינה יכולה לאפשר לאידיאולוגיה כזאת להתבסס סמוך לבתי ספר, גני ילדים וערי המרכז.

    הערבינאצים והלקח של שבעה באוקטובר

    המונח “ערבינאצים” חריף, ולא במקרה. הוא מתאר מי שאימצו אידיאולוגיה השמדתית כלפי יהודים. לא מחאה פוליטית. לא ויכוח על גבולות. תפיסת עולם שרואה ברצח יהודים יעד לגיטימי.

    מי שמחנך לרצח יהודים, מצדיק טבח, מבקש למחוק את הריבונות היהודית או רואה בילד יהודי מטרה — אינו רק יריב פוליטי. הוא אויב קיומי.

    אין כאן ויכוח רגיל בין עמים על גבולות. מול מי שמבקש לחיות לצדנו, אפשר וצריך לנהל שיח אחר. מול מי שמבקש להשמיד אותנו, אין שיח של פשרות. יש הרתעה, הכרעה, שליטה ביטחונית, גבולות ברורים ומניעת יכולת ביצוע.

    מי שמסרב להבין זאת לאחר שבעה באוקטובר לא למד את השיעור. אדם שלמד את השיעור, אך מפחד לומר אותו בקול, משאיר את ילדיו חשופים לשיעור הבא.

    קיר הברזל

    זאב ז׳בוטינסקי כתב על קיר הברזל מפני שהבין עיקרון פשוט: לא עושים שלום עם מי שעדיין מאמין שאפשר לשבור אותך. קודם הוא צריך להבין שלא תיעלם. שלא תיסוג מכל מקום. שלא תקרוס מבפנים. ושלא תוותר על זכותך לחיות כאן.

    בשבעה באוקטובר אויבינו לא ראו רק גדר. הם ראו סדק. הם ראו מדינה שמדברת על סרבנות, קרע פנימי, שנאת אחים ופירוק צה״ל מבפנים. המחבלים לא חדרו רק דרך פרצה פיזית. הם חדרו גם דרך תחושת חולשה לאומית.

    ויכוחים פנימיים הם חלק מדמוקרטיה. מחלוקת אינה סכנה כשלעצמה. אבל כשהיא הופכת לשנאה, האויב קורא אותה אחרת. כאשר צה״ל הופך לכלי ניגוח פוליטי, וכאשר אנו עסוקים בהחלשת עצמנו, אויבינו רואים הזדמנות.

    העתיד שלנו יהיה בטוח יותר כאשר רוב העם יחזור לצדקת הדרך. לא מתוך עיוורון, אלא מתוך הבנה. אין לנו מדינה אחרת. אין לנו צבא אחר. ואין לנו אפשרות היסטורית נוספת להפקיר את ביטחון ילדינו בידי מי שמצהירים בגלוי מה הם מבקשים לעשות לנו.

    לא מתוך שנאה, אלא מתוך אהבה לילדינו

    הלקח משבעה באוקטובר איננו שעלינו לשנוא יותר. שנאה איננה אסטרטגיה. הלקח הוא שעלינו להיות מפוכחים יותר, מאוחדים יותר, חזקים יותר ונכונים יותר להגן על עצמנו.

    לא כל ערבי הוא מחבל. לא כל ערבי תומך חמאס. אבל מי שתומך בטבח, מצדיק טבח, מחנך לטבח, מממן טבח או מסתיר את מבצעיו — אינו יכול לקבל חופש פעולה ליד גני הילדים שלנו.

    זו אינה קיצוניות. זו אחריות בסיסית של מדינה ריבונית.

    מי שאומר “לעולם לא עוד”, אך מתנגד לכל פעולה שמונעת את ה“עוד” הבא, הופך את הסיסמה לטקס חלול. “לעולם לא עוד” איננו משפט לטקסי זיכרון. זו מדיניות ביטחון.

    נצח ישראל

    חשוב לזכור: האימפריה האשורית, הבבלית, הרומית, הסלאוקית והביזנטית כבשו את העם היהודי, הגלו אותו וניסו למחוק אותו. כולן נעלמו. העם היהודי נשאר.

    ההיסטוריה היהודית איננה סיפור של עם שלא הותקף. זה סיפור של עם שהותקף שוב ושוב — וקם. הוכה — ובנה. הוגלה — וחזר. נרדף — והקים מדינה.

    זה איננו נס בלבד. זו תודעה לאומית, אמונה, זיכרון, כוח, משפחה, צבא, אדמה ואחריות.

    גם את ניסיון ההשמדה הנוכחי נעבור. אבל נעבור אותו רק אם נבין מול מה אנחנו עומדים. צריך לחדול להתנצל על עצם קיומנו, ולחזור לדבר בשפה פשוטה של עם חפץ חיים: אנחנו כאן כדי להישאר.

    תמחה את זכר עמלק מתחת השמים — לא תשכח

    כדי להבטיח את עתיד ילדינו, עלינו לזכור את תשעה באב, הפוגרומים, הפרהוד, הפרעות, השואה, רצח משפחת פוגל ושבעה באוקטובר. לא כדי לחיות בעבר. כדי לא לאפשר לעבר לחזור בתחפושת חדשה.

    אין לנו ברירה אלא להרחיק משטחי ארץ ישראל כל כוח חמוש, מאורגן ואידיאולוגי שמבקש להשמיד יהודים. לא מתוך שנאה, אלא מתוך אהבה. לא מתוך נקמה, אלא מתוך אחריות.

    המטרה אינה שליטה לשם שליטה. המטרה היא שילדי רמת השרון, הרצליה, שדרות, בארי, איתמר, ירושלים ותל אביב לא יהיו תלויים בחסדיהם של מי שמחכים לסדק הבא.

    השביעי באוקטובר לימד אותנו שיעור עתיק בלבוש מודרני: כאשר קיר הברזל נסדק, הרוע נכנס. לכן עלינו לבנות אותו מחדש. בצבא, בחברה, בתודעה, באחדות ובאמונה בצדקת הדרך.

    שורת הסיום
    “אנחנו צריכים לזכור — לא כי אנו שונאים ערבים, אלא כי אנו אוהבים את ילדינו.”

    מקור: סיכום רעיוני של המאמר.

  • התגובה הציונית

    התגובה הציונית

    בשנות ה-50, כנופיות חמושות וחיילים ערבים ממצרים וירדן חדרו את גבולות ישראל במטרה לרצוח יהודים. התגובה הציונית לכך הייתה פעולות התגמול – כל פעולת חבלה ערבית נענתה בענישה הולמת: חיסולים ממוקדים, פשיטות ומארבים על ידי יחידות ייעודיות, ובראשן יחידת 101 בפיקודו של אריאל שרון.

    אחת הפעולות הנודעות ביותר היא פעולת קיביה (1953). בתגובה לרצח אישה ושני ילדיה ביהוד, פשטה יחידת 101 על הכפר ממנו יצאו המחבלים. בפעולה נהרגו עשרות מתושבי הכפר, והמסר לטרור הערבי היה חד וברור: דם יהודי אינו הפקר.

    השואה – רצח העם היהודי

    בין השנים 1939-1945, הנאצים ובני בריתם ביצעו רצח שיטתי של שישה מיליון יהודים באמצעות מחנות השמדה, גטאות, עבודות כפייה והוצאות להורג. השואה הייתה ניסיון מתוכנן להשמיד את העם היהודי באירופה. התגובה הציונית התבטאה בפעולות תגמול וציד פושעי מלחמה נאצים. יחידים וקבוצות נקמו בנאצים, מדינת ישראל הרשמית העדיפה להביא פושעים נאצים ועוזריהם לדין. המשפטים הפומביים, ובראשם משפט אייכמן (1961), נועדו לחשוף את זוועות השואה לעולם ולהבטיח צדק היסטורי.

    י"א חללי מינכן – נקמה בטרור הערבי

    טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972, על ידי ארגון הטרור הערבי ספטמבר השחור. התגובה הציונית הייתה תקיפה אווירית על בסיסי המחבלים בסוריה ובלבנון, בתקיפות אלו נהרגו כ-200 מחבלים. פשיטת צה"ל על א-נבטיה בדרום לבנון, במבצע נהרגו כ-40 לוחמי פת"ח, נהרסו 150 בתים ופוצצו שני גשרים על הליטני. בנוסף חוסלו כל חברי ארגון "ספטמבר השחור" שהיו מעורבים ברצח הספורטאים.

    התיישבות יהודית – התגובה הציונית

    כל ניסיון לפגוע ביהודים הוביל לתגובת נגד ציונית בדמות התיישבות יהודית. היישובים הבאים הוקמו לזכר נרצחים, כעדות לכך שהטרור הערבי לא יוכל לעקור את העם היהודי מארצו:

    • קריית שמונה – לזכר שמונת מגיני תל חי, ובהם יוסף טרומפלדור (1920).
    • גבעת ברנר – לזכר הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח במאורעות תרפ"א (1921).
    • מעוז חיים – לזכר חיים שטורמן וחבריו, שנרצחו בשנת 1938.
    • מעלה החמישה – לזכר חמישה מחברי הקבוצה שנרצחו במאורעות תרצ"ט (1938).
    • ניר יצחק – לזכר המשורר יצחק קצנלסון, שנרצח בשואה.
    • יד חנה – לזכר הצנחנית חנה סנש, שנפלה בשבי ונרצחה במלחמת העולם השנייה.
    • יד נתן – לזכר נתן אוטו קומוי, שנרצח בשואה.
    • יד שלמה – לזכר שלמה קפלן, שנרצח בשואה.
    • משמר השבעה – לזכר שבעת הנוטרים שנפלו במלחמת העצמאות (1948).
    • מצפה דני – לזכר דני פריי, שנרצח בידי מחבל ערבי (1995).
    • רמת גלעד – לזכר גלעד זר, שנרצח בידי מחבל ערבי (2001).
    • מעלה רחבעם – לזכר השר רחבעם זאבי, שנרצח בידי מחבלים (2001).
    • רמת השלושה – לזכר שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו ע"י חמאס (2014).

    קיר הברזל – מול הרוצחים, אנחנו בונים.

    ההתיישבות היהודית הייתה התגובה הציונית של מדינת ישראל למעשי הרצח וההשמדה של האויב הערבי, היא ההיצמדות לאדמה – המשך והרחבת הקיום היהודי בארץ ישראל. "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות … כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד" . – זאב ז'בוטינסקי

    במהופך לתגובה הציונית, מדיניות ההֲכָלָה, תמיד הגבירה ותמרצה את הטרור הערבי.

    • 1993 – הבאת רבי-מרצחים מטוניס ללב הארץ הביאה את גל הפיגועים והאוטובוסים המתפוצצים, וגבתה חייהם של למעלה מ-1,600 יהודים.
    • 2005 – נסיגת ישראל מרצועת עזה העבירה את השטח לידי חמאס, מה שהוביל לירי אלפי רקטות על שדרות, אשקלון, אשדוד, ועוטף תל-אביב.
    • 2022 – מסירת שטחים ללבנון חיזקה את חיזבאללה, שהשתמש בהם כקרש קפיצה לתקיפות ב-2023.

    'הכיבוש של 67' או 'אל-אקצא בסכנה', מבעיר את המזרח התיכון.

    ב 7 ביוני 1967 ישראל שיחררה מהכיבוש הירדני את ירושלים, יהודה והשומרון. ארגון הפת"ח הוקם ב 1959 ואש"פ הוקם ב 1964. הערבים לא דורשים את ירושלים ויו"ש, הם דורשים לסלק את כל היהודים מהמזה"ת. הערבים רצחו יהודים  ב- 630 – הטבח ביהודי ח'ייבר, 1834 – הטבח בצפת, 1886 – הטבח בפתח תקווה, 1908 – הטבח ביפו, 1920 – פרעות תר"פ (תל חי), 1921 – הטבח בתרפ"א, 1929 – הטבח בתרפ"ט, 1933 – הטבח עם עליית היקים,  1938 – הטבח בטבריה, 1936-1939 – פרעות המרד הערבי, 1944 – מבצע אטלס, 1947 – הצעת החלוקה, 1948 – מלחמת השחרור, 1956 – מלחמת סיני.

    כל אלה התרחשו הרבה לפני "הכיבוש של 67" או "אל-אקצא בסכנה", שהם תירוצים מתחלפים להצדקת רציחת יהודים.

  • שיבוש השפה העברית כחלק ממחיקת התרבות

    שיבוש השפה העברית כחלק ממחיקת התרבות

    העברית היא אחת השפות היחידות בעולם שחזרו לחיים. היא ישנה אלפיים שנה וזינקה מדפי התנ״ך ישר אל המקלדת והסמארטפון. היופי הוא שהיא תמיד ידעה להתחדש בלי לאבד את עצמה. מילים כמו טלפון ורובוט השתלבו בחוקי הבית הקיימים. הן לא פירקו את ההיגיון הפנימי של השפה.

    הדקדוק שלה פשוט וחכם. האבחנה בין זכר לנקבה היא תחבירית בלבד. היא מעולם לא הייתה פוליטית או ערכית. המילים הכי חזקות בשפה הן כולן ממין נקבה. קחו לדוגמה את המילים הצלחה, חוכמה, בינה ותבונה. אף גבר לא הרגיש מופלה מזה. להפך. אם ההצלחה היא נקבה והכישלון הוא זכר, לפחות מצאנו את מי להאשים.

    חוקי התנועה של השפה

    באותו אופן, לשון הזכר הכללית לקבוצה מעורבת היא פשוט כלל עתיק. מטרתו היא לצורך זרימה ובהירות, ולא דירוג חברתי של בני אדם. בעולם התנועה והיוגה כולם מבינים זאת היטב. שם התרגיל לחוד ומין המתרגל לחוד. כשאישה מבצעת את המנח "כלב מביט מטה", אף אחת לא תעצור את השיעור. היא לא תדרוש לתקן ל"כלבה מביטה מטה".

    הניסיון לכפות את השפה וליצור התאמה כפויה לכל שם עצם הוא טעות. הוא הופך את השפה למסורבלת ואבסורדית. השפה יודעת להבדיל בין האדם למילה שמתארת את העצם. אישה שמתרגלת את "תנוחת העץ" לא עושה את "תנוחת העצה". כך עברנו ממנח זקוף של צמיחה למתן ייעוץ משפטי.

    זה עובד בדיוק אותו הדבר גם מחוץ לסטודיו. אישה מנהלת עיר ועומדת בראש הארגון. לכן אישה היא ראש העיר ולא "ראשת העיר". המילה "ראש" נשארת ראש, בדיוק כפי ש"קיר" נשאר קיר. איש לא ימציא "קירה חזקה" רק כי אישה נשענת עליו. אין שום סיבה דקדוקית או הגיונית שנצטרך לדפוק את הראשה בקירה.

    התפקיד האמיתי של הנקודה

    הבעיה מתחילה כשהופכים את הדקדוק לכלי להצהרות אידיאולוגיות. אז נוצרת שפה משובשת שאי אפשר לקרוא או לדבר. כשתלמיד בן 13 נתקל בהודעה מבית הספר, הוא הולך לאיבוד. טקסט כמו "התלמידות.ים מתבקשות.ים להביא את מחברותיהן.ם" מרגיש כמו חידת היגיון של השב"כ.

    הנקודה הזו באמצע המילה לא מייצרת שוויון. היא פשוט תקלה חמורה. התפקיד של נקודה בשפה העברית הוא אחד ויחיד: לציין סוף משפט. היא לא נועדה לעצור מילה באמצע שלה. כשתוקעים אותה בתוך המילה, היא שוברת את רצף הקריאה והמחשבה.

    אם נשנה את חוקי התנועה של השפה לפי האופנה, נגיע לאבסורד. אנחנו נהפוך את המתרגלת שמבצעת את "תנוחת ההר" למתרגלת את "תנוחת ההרה". בכך הפכנו דימוי של הר איתן ויציב לאישה בהיריון. השפה כבר לא תהיה מתקדמת. היא תהפוך לבדיחה. שמירה על עברית תקינה אינה פחד מקדמה. להפך. שפה ברורה מאפשרת להתקדם, לחשוב, לצחוק ולכתוב ספרים בלי מדריך הפעלה.

    הזיכרון הלאומי שלנו

    החיבור לשפה הוא חיבור ישיר לציונות. זה הכלי שחיבר קיבוץ גלויות מופלא. כשעולה ממרוקו, עולה מפולין ועולה מתימן נפגשו בארץ, הם לא הבינו זה את זה. רק העברית חיברה אותם לעם אחד.

    ההיסטוריה מראה ששינוי השפה הוא כלי מסוכן. כשקיסר רומא אדריאנוס רצה למחוק את העם היהודי, הוא לא התחיל בהרג. הוא התחיל במחיקת התרבות והזהות. הוא שינה את השם של ארץ "יהודה" ל"פלשתינה". מטרתו הייתה לנתק את הקשר הברור בין העם לאדמתו ולמחוק את הזיכרון הלאומי. כשמישהו משבש את העברית, הוא עושה פעולה דומה. הוא מוחק לעצמו את השורשים ואת תחושת השייכות.

  • בכוח הזכות

    בכוח הזכות

    השבוע, בטקס מפואר ועתיר משתתפים, משהו בסגנון “הקיץ של אביה”, קיבלתי בתיבת הדואר את אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון. כמה חודשים קודם, בתקופת הסגרים, היה לי קצת זמן לטמבלוויזיה. ההספק: עשרה פרקים של סדרת המופת “אחים לנשק” על חיילי פלוגה ה׳, Easy Company, מהדיוויזיה המוטסת ה־101 במלחמת העולם השנייה. בכל פרק מופיעים אנשים ששירתו ביחידה ומספרים מה עבר עליהם. כל פרק הוא סיפור גבורה, זיכרון ותעודת הוקרה ללוחמים.

    החו״ל הראשון שלי

    שירתתי בחטיבה 188, גדוד 53, כמט״ק על שוט ד׳ 816-903. ביטחון שדה יכולים לקפוץ לי, באיחור אופנתי של שלושים ומשהו שנה. הייתי בלבנון, בגזרה המזרחית. בעצם, החו״ל הראשון שלי היה לבנון. בעיקר רכס עלי טאהר, בופור, גלגלית ודלעת, בין 1989 ל־1991.

    באופן אישי, לא חוויתי משהו חריג במיוחד. יצאתי שלם, גופנית ונפשית. למזלי שירתי בתקופה רגועה יחסית: מארבים כמעט בכל לילה, כמעט עליתי על מטען, וירו על שיירה שהייתי בה בדרך לדלעת. לא סיפורי תופת כמו של אחרים שעברו את לבנון באמת מקרוב.

    לא פראיירים

    לכל מי שרואה בשירות קרבי “להיות פראייר”, אני רואה בזה זכות אדירה. לשרת. להגן על המולדת ועל אזרחיה. להיות חלק ממשהו גדול מהאדם עצמו. וגם להכיר מקרוב את האנשים הפשוטים שמהם מורכבת ארץ ישראל היפה.

    אמריקה יודעת לומר תודה

    דרך “אחים לנשק” וסרטים כמו “להציל את טוראי ריאן”, “הפסיפיק”, “צלף אמריקאי” ו“השורד האחרון”, אפשר לראות דבר פשוט: האמריקאים יודעים לבקר את המדינה שלהם, אבל הם יודעים גם לפרגן ללוחמים שלהם. הם נותנים להם במה ראויה. לא מושלמת, לא קדושה, אבל מכבדת.

    איפה הסיפור הישראלי

    במובן הזה, “אחים לנשק” היא גם תעודת עניות לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בישראל. מאז “מבצע יונתן” ב־1977 כמעט לא נוצר כאן מפעל טלוויזיוני או קולנועי גדול שנותן במה של כבוד לאלפי הלוחמים שחירפו את נפשם. אני לא מדבר על סרטים שמציגים את חיילי צה״ל כקלגסים, אלא על יצירה רצינית, אנושית, עמוקה ומכבדת.

    אפשר לעשות את זה על מלחמת העצמאות, סיני, ששת הימים, ההתשה, יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, ועשרות מבצעים ממבצע שמואל ב־1948 ועד מבצע חגורה שחורה ב־2019. יש כאן סיפורים. יש כאן דמויות. יש כאן כאב, הומור, פחד, אחווה, גבורה, טעויות, אחריות ואנושיות.

    לא פוליטיקה, אנושיות

    עזבו לרגע פרגון ללוחמים או הכרת תודה. הסדרות והסרטים האמריקאיים האלה הכניסו מיליוני דולרים למפיקים. אפילו בשביל הכסף, תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בישראל לא מסוגלת לפרגן לאנשים שחירפו את נפשם למען כולנו?

    כתבתי את הדברים כי אני מאמין שזה היה יכול להקל מעט על חלק מהלומי הקרב, הפצועים והמשפחות. לא לרפא. לא לפתור. רק לתת מקום. לתת הכרה. לתת קצת אנושיות.

    אל תיקחו את זה לכיוון הפוליטי. לפעמים מותר פשוט לומר תודה.

  • יהודי משמעותי והעגלה הריקה

    יהודי משמעותי והעגלה הריקה

     

    אני חילוני רמת־שרוני. דור שלישי בעיר שהתגאתה תמיד בליברליזם, בהומניזם ובסובלנות כלפי האחר. כל זה עבד מצוין, כל עוד חילונים אירופים בעיקרם החזיקו בהגמוניה, והרגישו איתה די נוח.

    אבל כשמדברים על פרהסיה יהודית, משהו משתנה. שבת, כשרות, איסור חמץ, יום הכיפורים, קריאת שמע, תפילין ויישוב הארץ כבר לא נשמעים כמו תרבות יהודית, אלא כמו תחילתה של חזרה בתשובה. כל מה שחורג מארוחת חג דשנה מתחיל לעורר חשד.

    בן־גוריון והסטטוס קוו

    כאן כדאי לזכור פרט קטן, מהסוג שמפריע לסיפור להסתדר יפה מדי. את עקרונות הסטטוס קוו של 1947 לא קבע רב חרדי, וגם לא ועדת כשרות עם חליפה שחורה. דוד בן־גוריון קבע אותם. חילוני גמור. איש תנועת העבודה.

    בן־גוריון הבין שמדינה יהודית אינה יכולה להסתפק בכך שגרים בה יהודים. היא צריכה לשאת מהות יהודית גם במרחב הציבורי: שבת כיום מנוחה, כשרות במוסדות המדינה, נישואין וגירושין לפי מסורת ישראל, וחינוך יהודי. לא כדי להחזיר מישהו בתשובה, אלא כדי שלא נקים כאן מדינה חזקה מאוד, יעילה מאוד, מודרנית מאוד, שפשוט שכחה למה היא יהודית.

    שירות משמעותי

    בתקופתי ראו בשירות קרבי שירות משמעותי. חווינו אותו כחוויה מחשלת, מאתגרת, ולפעמים גם מגורזת היטב, בעיקר אצל הטנקיסטים. טחנו שבתות, ישנו מעט, אכלנו לא תמיד בזמן, ולעיתים שילמנו מחיר גופני ונפשי. לצד הקושי הרגשנו גם זכות גדולה, התחזקות, התעצמות, סיפוק וגאווה.

    ג׳ובניקים נהנו בדרך כלל מתנאים נוחים יותר. אוכל נקי מאבק, פחות סיכון, יותר קשר עם החיים האזרחיים. אין כאן זלזול. כל מערכת צריכה גם עורף, מטה ולוגיסטיקה. ובכל זאת, ברור שקל יותר להיות ג׳ובניק מאשר לוחם קרבי.

    יהדות משמעותית

    גם להיות יהודי זה לא תמיד קל.

    נוח יותר להיות יהודי בלי עול של מצוות. בלי קריאת שמע, בלי תפילין, בלי שבת, בלי כשרות, בלי צום ביום הכיפורים, בלי קידוש, בלי איסור חמץ ובלי ההגבלות שבין בשר לחלב. קל יותר להיות “איש העולם הגדול”. קצת מסורת, קצת חג, קצת נוסטלגיה, והרבה חופש לבחור מה נוח ומה לא.

    אבל יהדות משמעותית דורשת יותר. היא מבקשת מעשה, גבול, נאמנות וויתור. היא לא מסתפקת בזיכרון נעים של סבתא, מרק עוף ומפה לבנה בערב חג.

    העגלה שהתרוקנה

    חלקים בחברה הישראלית ניסו להתנתק מן היהדות, או לפחות לרוקן אותה מתוכן מחייב. בפועל, הם לא ניתקו רק את הדת. הם החלישו גם את התרבות, את השורש ואת הציונות.

    המשפט המיוחס ליעקב חזן אומר זאת בחדות: “רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות.” החילוניות הישראלית בנתה, לחמה, חקרה, יזמה והקימה מדינה. בתחום מורשת ישראל, לעומת זאת, היא לא הצליחה לתת מענה עמוק. לילדים רבים אין שורשים חזקים מספיק. וכשאין שורשים, גם הכנפיים לא מחזיקות הרבה זמן.

    שתי עגלות מלאות

    לכן הוויכוח איננו בין עגלה מלאה לעגלה ריקה. יש כאן שתי עגלות מלאות. החרדי שמר על רצף התורה, המסורת והתרבות. החילוני נשא חלק מרכזי בבנייה, בהגנה, בהתיישבות, במדע, בצבא ובמדינה. כל צד תרם בדרכו. וכל צד גם החסיר משהו.

    אם אנחנו רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית, צריך לומר אמת בשני הכיוונים. בלי צבא חזק אין קיום. בלי תורה, שבת, מסורת ותרבות יהודית אין סיבה עמוקה לקיום היהודי כאן. מדינה ציונית בלי מהות יהודית עלולה להישאר יעילה, מתקדמת וחזקה, אבל לאט לאט להפסיק להיות מדינה יהודית.

    לא עגלה מלאה מול עגלה ריקה. שתי עגלות. מדינה אחת. ודרך צרה שמחייבת את שתיהן ללמוד לנוע יחד.

  • The Price of the Occupation

    The Price of the Occupation

    Hebrew version below – הגרסה העברית מופיעה לאחר הטקסט באנגלית

    Is it Really About “The Occupation”?

    You may have heard that the Arab-Israeli conflict is all about “the occupation of 1967.” But history tells a very different story – one that begins long before that year.

    1. The Truth About 1967

    In 1967, Israel liberated Jerusalem, Judea, and Samaria from Jordanian occupation during a defensive war. But Palestinian terrorism didn’t begin in 1967.

    • The PLO (Palestine Liberation Organization) was founded in 1964.

    • Fatah, led by Yasser Arafat, was founded in 1959.
      That's before Israel entered the so-called “occupied territories.”

    If terrorism was triggered by 1967, why were Jews massacred in:

    • 1834 (Arab revolt against Muhammad Ali),

    • 1920 (Nebi Musa riots),

    • 1921 (Jaffa riots),

    • 1929 (Hebron massacre),

    • 1936–1939 (the Arab revolt),

    • 1944 (attempt to poison Tel Aviv's water supply and plans to build extermination camps for Jews in the Dotan Valley)?

    And why did Arabs reject the UN Partition Plan of 1947 and launch a war of extermination in 1948?

    Clearly, the goal has never been "ending the occupation of 1967" – it's about ending the Jewish presence in the Middle East.

    2. “Not Foreign Land, but Our Ancestral Home”

    The Jewish response to these accusations has been the same for thousands of years:

    “We did not take a foreign land, nor did we seize the property of strangers; rather, we returned to the inheritance of our ancestors, which our enemies had wrongfully taken from us. When the time came, we reclaimed our ancestral heritage.”
    (1 Maccabees 15:33–34)

    3. The Bible is Our Title Deed

    The Bible is not only a sacred text – it’s the foundation of international recognition of Jewish rights to the Land of Israel:

    • Balfour Declaration (1917)

    • Weizmann–Faisal Agreement (1919)

    • San Remo Conference (1920)

    • League of Nations Mandate (1922)

    • UN Charter (San Francisco Conference, 1945)

    All these treaties acknowledged the Bible as the historical basis for the Jewish people’s right to reestablish their homeland in Israel.

    4. Language as a Weapon

    Those who incite hatred against Israel often refer to Judea and Samaria as "occupied Palestine," and to Jewish presence in Jerusalem as "colonialism."
    But this language fuels the illusion that the Jews are foreign invaders, and keeps the dream alive for those who seek to eliminate Israel.

    Only when this illusion collapses – when they see no cracks in our wall of resolve – will moderates emerge, and true peace become possible.

    5. Minority? Not Really.

    • One Jewish state, versus 23 Arab states.

    • Israel: 20,770 km², the Arab world: over 80 million km².

    • Jews in the Middle East: ~7 million, Arabs: ~440 million.

    Many claim “the Arabs were here first.” But most Arab residents in Palestine arrived as economic migrants after Jews began returning in the 19th century and bringing prosperity. Another wave of Arab migration came during the British Mandate, due to development and opportunities created by Jews.

    In 1922, the Allied Powers (predecessor of the UN) recognized the historic right of the Jewish people to rebuild their national home in all of Palestine – both west and east of the Jordan River.

    But in 1923, Britain illegally stripped 77% of this land and handed it to Arab tribes – today’s Jordan. Jews accepted this painful compromise. The Arab world still refuses to accept a Jewish presence on even a fraction of its ancestral land.

    6. Jews Still Seek Peace

    Despite all this, the Jewish people have made enormous efforts to live in peace with Arabs – both in Israel and across the Middle East.
    But peace requires recognition. As long as Jews are seen as invaders rather than natives – peace will remain out of reach.

    7. The Ideology Hasn’t Changed

    There’s little difference between the ideology of the German Nazis of the 1930s and 40s, and the ideology promoted today by Hamas and Fatah.
    Don’t believe it? Just read the Hamas Charter.
    The only difference is that today’s jihadists lack the German efficiency and organization. Their hate is just as deep – their methods, thankfully, less advanced.

    Conclusion:
    This is not a story of occupation. It’s a story of return.
    It’s not about borders – it’s about existence.
    It’s not about human rights – it’s about historic rights.
    And it’s time the world recognized the truth.

    בגלל "הכיבוש" של 1967

    הערבים טוענים שהם נלחמים נגד "הכיבוש הציוני" של 1967. בפועל, ישראל שחררה מהכיבוש הירדני את ירושלים, יהודה והשומרון בשנת 1967. ארגון הטרור פת"ח הוקם כבר ב־1959 (שמונה שנים לפני הכיבוש), וארגון הטרור אש"ף הוקם ב־1964 (שלוש שנים לפני הכיבוש). הערבים אינם דורשים את ירושלים, עזה, הגולן או יהודה והשומרון – הם דורשים לסלק את כל "הכופרים" (היהודים והנוצרים) מהמזרח התיכון.

    אם זה באמת בגלל "הכיבוש", מדוע ערבים רצחו יהודים בפרעות 1834, 1920, 1921, 1929, 1933, 1936–1939, וב־1944 (בניסיון להרעיל את מעיינות המים של תל אביב ולהקים מחנות השמדה בסגנון אושוויץ בעמק דותן)? ומה בדבר תגובת הערבים להצעת החלוקה של 1947 ולמלחמת העצמאות של 1948 – כל אלו אירעו הרבה לפני "הכיבוש" של 1967.

    התשובה של כל אדם יהודי, ציוני, ישראלי – וגם של כל אדם הגון – לעלילת הדם "הכיבוש", צריכה להיות:
    "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו." (ספר מקבים א, ט״ו, ל״ג–ל״ד)

    2. התנ"ך הוא הקושאן של העם היהודי. הוא מקור הזכות של המיעוט היהודי על ארץ ישראל. גם המשפט הבינלאומי והטיעון הציוני – הצהרת בלפור (1917), ההסכם בין ויצמן לפייסל (1919), ועידת סן רמו (1920), המנדט על פלשתינה (1922), ועידת סן פרנסיסקו (1945) – כולם נתמכים על אותו מקור: התנ"ך.

    3. המסיתים נגד ישראל מכנים את יהודה ושומרון "פלסטין" או "שטחים", ואת הנוכחות היהודית ביהודה ובירושלים – "כיבוש". אותם מסיתים מתדלקים את הערבים להילחם בישראל. כל עוד לערבים יש זיק של תקווה להיפטר מאתנו – הם לא יפסיקו את המלחמה. רק כאשר בקיר הברזל לא ייראה עוד אף לא סדק אחד – רק אז יפנו אלינו המתונים, ושני העמים יוכלו לחיות זה לצד זה בשלום וביחסי הגינות.

    4. האמנם מיעוט ערבי?

    מול מדינה יהודית אחת יש 23 מדינות ערביות. מדינת ישראל משתרעת על שטח של 20,770 קמ"ר, לעומת כ־80 מיליון קמ"ר של מדינות ערביות־אסלאמיות. במזרח התיכון כולו יש מיעוט יהודי של כ־7 מיליון יהודים, מול כ־440 מיליון ערבים.

    "הערבים היו פה קודם"? – היסטורית, רוב הערבים בארץ ישראל הם מהגרי עבודה שהגיעו מהמדינות הסובבות בעקבות חזרת היהודים לארץ באמצע המאה ה־19, שהביאה עמה הון, תשתיות וטכנולוגיה מערבית. גל הגירה נוסף התרחש ב־1922, בתקופת המנדט הבריטי, אשר הביא הזדמנויות כלכליות רבות לפלשתינה־א״י.

    זכויות המיעוטים במזרח התיכון: ב־1922, מעצמות הברית (המקבילה של האו״ם בזמנו) הכירו בזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל (ממערב וממזרח לירדן) ובזכותו להקים בה את ביתו הלאומי. ב־1923, הבריטים גזלו כ־77% משטח הארץ (המזרחי לירדן) ומסרו אותו לשבטים ערביים – לימים מדינת ירדן. כל היהודים קיבלו את הפשרה שנכפתה עליהם ב־1923, אך אין כיום רוב ערבי ואף לא מיעוט ערבי במזרח התיכון שמכיר בזכותם של יהודים לחיות כאן כעם יליד.

    5. לצד הצדק ההיסטורי, אנו, היהודים, עושים מאמצים כבירים לשמירה על חיים משותפים עם ערביי הארץ וערביי המזרח התיכון בכלל.

    6. אין הבדל מהותי באידיאולוגיה בין הנאצים הגרמנים של שנות ה־30 וה־40, לבין "הנאצים הערבים" של ימינו (מי שחושב שההשוואה מופרכת – שיקרא את אמנת החמאס ואמנת הפת"ח). ההבדל היחיד הוא ביכולות: לנאצים הערבים אין את השיטתיות, הסדר והמשמעת שהיו לנאצים הגרמנים.