אורי הירש

מחשבות ותובנות על תרגול תנועתי־תפקודי, קטלבלס, יוגה ופילאטיס

קטגוריה: ציונות

  • ציונות – שלושה עיקרים שחברו יחדיו

    ציונות – שלושה עיקרים שחברו יחדיו

    מימוש הציונות נשען על שני יסודות מהותיים: זהות יהודית והתיישבות בארץ ישראל. כדי לקיים אותם בפועל, נדרשים שני תנאים משלימים – ביטחון שיגן על המפעל הציוני ותשתית כלכלית שתוכל לממן אותו. כל יסוד בפני עצמו חשוב, אך רק השילוב ביניהם יוצר ציונות שלמה, חיה ונושמת. בחברה הישראלית תמיד היו חילוקי דעות, ותמיד יהיו. אולם במקום להתמקד בשאלת "מי נושא בנטל ומי לא", נכון להביט במרכיבי הציונות עצמם: יש השומרים על הגבולות, יש השומרים על הזהות, יש האוחזים באדמת הארץ, ויש המניעים את הכלכלה. כל אחד נושא חלק מן הציונות, ורק כאשר כולם פועלים יחד מתגבשת שלמות ציונית. מעטים בלבד מקיימים בפועל את הציונות במלואה – אורח חיים יהודי, התיישבות, שירות במילואים ותשתית כלכלית.

    מהי ציונות?

    הציונות היא הדבק המחבר בין חלקי העם. בלי הציונות, אין מה שילכד את חלקי החברה בישראל. הרעיון הציוני צמח מתוך הבנה ש"הציונות היא שיבה אל היהדות עוד בטרם שיבתנו אל ארץ-היהודים" (בנימין זאב הרצל). דוד בן-גוריון אמר: "הציונות שלי אינה אלא חלק וביטוי של היהדות שלי… אני ציוני אך ורק מפני שאני יהודי". בנציון נתניהו הגדיר: "הציונות היא הקמת מדינה יהודית בארץ מולדתו של העם היהודי ובנייתה של המדינה היהודית". מנחם אוסישקין ציין: "תגרד את היהודי ומצאת בו את הציוני". חיים הרצוג אמר: "הציונות היא תחושת העם היהודי למקור וייעוד במולדת שקשורה באופן נצחי לשמה". יגאל אלון הוסיף: "הציונות היא הביטוי המודרני של המורשת היהודית העתיקה". כדי שהציונות תתקיים, עליה להישען על ארבעה יסודות: זהות, ביטחון, אדמה וכלכלה. כל יסוד הוא חיוני בפני עצמו, אך רק שילובם יחד יוצר ציונות חיה ושלמה.”

    כשמסתכלים על החברה הישראלית באמת, רואים תמונה פשוטה: כולנו תלויים זה בזה.

    • הביטחוניסטים – מגינים על הגבולות ומבטיחים את קיומה של מדינה יהודית יחידה בלב רוב מוסלמי עוין.

    • החרדים – שומרים על שרשרת הדורות והצביון היהודי, מחברים עבר והווה ומעבירים מסורת הלאה.

    • המתיישבים – מחומה ומגדל ועד יהודה ושומרון, מעגנים ריבונות בפועל על הקרקע בגליל, בנגב, בבקעה ובגולן.

    • האזרחים העובדים – המנוע השקט. מפרנסים, משלמים מיסים, ובזכותם שלושת היסודות האחרים מתקיימים.

    אחדות מתוך גיוון

    כל יסוד כזה חיוני, אך אף אחד מהם אינו יכול לעמוד לבדו:

    • צבא חזק ללא זהות יהודית וכלכלה יציבה – יאבד את צדקת דרכו וייראה כצבא כיבוש.

    • מסורת יהודית בלי ביטחון ואדמה – תישאר תלושה ולא תשרוד במזרח התיכון.

    • התיישבות בלי רוח וכלכלה – תאבד שורש ותתמוטט.

    • כלכלה בלי אזרחים עובדים – זה לא יסוד ציוני בפני עצמו, אלא הדלק שמחזיק את המנוע. בלי מי שעובד ומשלם, אין כסף לצבא, אין חמצן לזהות, ואין יכולת להחזיק התיישבות.

    אין קבוצת־יתר ואין קבוצת־נטל. ארבע הזרועות משלימות זו את זו ומרכיבות יחד את הגוף הלאומי. הבנה זו מחליפה שיח של האשמות בשיח של אחריות הדדית: כל אחד נדרש לשפר את חלקו – ותוך כך מחזק את שלושת היסודות האחרים.

    בלי צבא חזק לא נשרוד. בלי זהות יהודית חיה לא נהיה עם ייחודי. בלי מתיישבים לא תהיה אדמה. ובלי אזרחים עובדים, לא יהיה איך לממן את כל זה.

    שורשים וכנפיים

    יעקב חזן ניסח זאת בחריפות: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות. זנחנו את הדת, ויחד איתה השלכנו את התרבות היפה שלנו על כל עושרה."
    בלי שורשים אין כנפיים, ולדור בלי מקורות הזנה תרבותיים אין עתיד.

    הציונות היא שלמות אחת: גוף, נשמה, אדמה וכלכלה. ארבעה יסודות שחוברים יחדיו. עם אחד בארץ אחת. כשאנחנו מאוחדים, לא רק במעשה אלא גם בתודעה, אין כוח שיוכל לנו.

  • חשופות בצריח – להחזיר את ערך הניצחון לצה"ל

    חשופות בצריח – להחזיר את ערך הניצחון לצה"ל

    כשהשוויון פוגש ביולוגיה
    למה רק נשים זוכות לרופא נשים, חדרי יולדות, פיזיותרפיה לרצפת האגן, יוגה נשית וכו'? גם לנו, הגברים, יש זכות ביולוגית ללדת! אם אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים, אז זה אפשרי! למה רק נשים נהנות מהפריווילגיה של היריון, צירים והזכות להתרסק על הספה ולצרוח "תביא לי שוקולד, עכשיו!"? למה רק הן זוכות לכאבי גב והורמונים משתוללים?!. דמיינו עולם שבו גברים יכולים סוף סוף ללטף את כרס ההיריון שלהם בגאווה ולא להרגיש אשמים שזה מהבירה! אף אחת לא תנפנף לנו יותר בקלף "אתה לא תבין, כי לא עברת לידה!", כי כן, אנחנו נבין! אנחנו נסבול! אנחנו נדרוש שוויון.

    המציאות הביצועית
    למה כל זה נשמע מופרך? משום שיש תחומים שבהם המציאות איננה נקבעת לפי עמדה אלא לפי ביצוע. בעולם הספורט ההישגי, שבו הניצחון הוא תוצאה מדידה של זמן, משקל או מרחק, ההכרעה נקבעת לפי יכולת פיזית בלבד. ההבדלים הפיזיולוגיים הממוצעים בין נשים לגברים במסת שריר, צפיפות עצם, נפח לב־ריאה, פעילות הורמונלית ומבנה ביומכני יוצרים שונות עקבית ביכולת הפקת כוח, מהירות תנועה ונשיאת עומס. לכן הספורט התחרותי פועל באמצעות קטגוריות נפרדות, המשקפות מציאות ביולוגית ומאפשרות תחרות הוגנת, אמיתית ומשמעותית.

    כוח ומסה שרירית
    בממוצע לגברים מסת שריר גבוהה יותר ואחוז שומן נמוך יותר, בעיקר בפלג הגוף העליון. המשמעות היא יכולת הפקת כוח מרבי וכוח מתפרץ גבוהה יותר בפעולות כמו הרמה, דחיפה ונשיאת עומס.

    מהירות וכוח מתפרץ
    לגברים בממוצע אורך גפיים גדול יותר, יחס שריר־שומן שונה מסת שריר גדולה יותר וקוטר סיבים גבוה יותר מאפשרים הפקת כוח מוחלט גבוהה יותר, מה שתורם להאצה מהירה יותר, ספרינט חזק יותר וקפיצה לגובה או למרחק בתוצאות גבוהות יותר.

    צפיפות עצם ויכולת נשיאת עומס
    צפיפות עצם ומבנה שלד רחב יותר אצל גברים מאפשרים עמידות מכנית גבוהה יותר בעומסים חוזרים ונשיאת משקל כבד לאורך זמן, עם סיכון נמוך יותר לשברי מאמץ בממוצע.

    סיבולת לב־ריאה
    נפח לב וריאות גדול יותר ורמות המוגלובין גבוהות יותר אצל גברים תורמים לצריכת חמצן מרבית גבוהה יותר. הבדלים אלה קשורים גם להשפעת הטסטוסטרון על ייצור תאי דם אדומים ומסת שריר, ולכן ליכולת לשמור על מאמץ אירובי ואנאירובי בעוצמה גבוהה יותר לאורך זמן.

    השפעת הורמונים על תחרותיות והתנהגות
    לגברים רמות טסטוסטרון גבוהות יותר, והורמון זה קשור לנטייה גבוהה יותר להתנהגות תחרותית ואגרסיבית, לחיפוש הישג ולדומיננטיות במצבי מאבק על סטטוס או משאבים. לנשים רמות אסטרוגן גבוהות יותר בממוצע, והורמון זה נקשר יותר לוויסות רגשי, לתקשורת חברתית ולאמפתיה.

    ביומכניקה ומבנה גוף
    הבדלים ברוחב כתפיים, מבנה אגן ואורך מנופים יוצרים דפוסי תנועה שונים. אצל גברים המבנה הביומכני מאפשר לרוב העברת כוח יעילה יותר בפעולות כוח ומהירות, בעוד מבנה האגן הרחב יותר אצל נשים משפיע על זוויות עומס במפרקים.

    פציעות והתאוששות
    הבדלים במבנה מפרקים, מסת שריר ויציבות שרירית משפיעים על דפוסי הפציעה. נשים מציגות בממוצע שכיחות גבוהה יותר של פציעות מסוימות, ובהן קרע ברצועה הצולבת הקדמית. בין הגורמים לכך נמנים זווית ברך־ירך גדולה יותר, דפוסי נחיתה שונים והשפעות הורמונליות על רקמות חיבור. נמצא כי תנודות ברמות אסטרוגן במהלך המחזור החודשי עשויות להשפיע על תכונות מכניות של רצועות, ובהן גמישות ויכולת ייצוב, דבר הקשור בחלק מהמחקרים לעלייה בסיכון לפציעות ברך בתקופות מסוימות של המחזור. מנגד, מסת שריר גבוהה יותר ויכולת נשיאת עומס גדולה יותר אצל גברים תורמות בממוצע לעמידות טובה יותר בעומס מצטבר.

    במבחן התוצאה
    בריצת ‎5000‎ מ׳ באולימפיאדת ריו ‎2016‎ התוצאה המנצחת בגברים הייתה ‎13:03‎, התוצאה האחרונה בגמר הגברים ‎13:43‎, ואילו התוצאה המנצחת בנשים ‎15:04‎ – איטית הן מהמנצח והן מהאחרון בגמר הגברי.

    בהרמת משקולות בהנפה בקטגוריית ‎69‎ ק״ג המנצח הניף ‎165‎ ק״ג, גבר בתחתית הדירוג הגיע לכ־‎145‎ ק״ג, ולעומת זאת המנצחת בנשים הניפה כ־‎128‎ ק״ג – נמוך גם מהתוצאה הגברית הנמוכה בגמר.

    בשחיית ‎100‎ מ׳ חופשי המנצח הגיע ב־‎46.86‎ שניות, התוצאה האחרונה בגמר הגברים כ־‎47.6‎ שניות, לעומת ‎51.71‎ שניות בנשים – פער מעבר לטווח גמר הגברים.

    במרתון המנצח קבע ‎2:00:35‎, סביב המקום ה־‎100‎ בגברים התוצאות נעות סביב ‎2:06‎, בעוד בנשים ‎2:11:53‎ – גם כאן מחוץ לטווח התוצאות הגברי.

    בקפיצה לרוחק ‎8.95‎ מ׳ בגברים לעומת ‎7.52‎ מ׳ בנשים, כאשר גם תוצאות גמר גברים נמוכות יותר נותרות מעל תוצאת הצמרת הנשית.

    באיגרוף נשים במשקל עד ‎66‎ ק״ג תועד קרב אולימפי שבו מתאגרפת פרשה לאחר עשרות שניות בעקבות פגיעה מוקדמת ממתחרה בעל מאפיינים גופניים גבריים.

    במשחקי אימון בכדורגל שבהם נבחרות נשים, כולל נבחרת ארה״ב ונבחרת שווייץ, שיחקו והובסו מול קבוצות כדורגל מקומיות (לא לאומיות) של נערים בני ‎15..

    בטיחות באמנויות לחימה
    בענפי לחימה כגון ג׳ודו ואיגרוף, הפער איננו מתבטא רק בתוצאה אלא בבטיחות. עוצמת מכה נקבעת משילוב של מסה, מהירות ומבנה מכני. כאשר משתנים אלה גבוהים יותר, האנרגיה המועברת בפגיעה גדלה ובהתאם גם פוטנציאל הנזק לרקמות ולמערכת העצבים. לכן חלוקה לקטגוריות משקל ולעיתים גם למין היא מנגנון בטיחות בסיסי.

    היגיון תחרותי

    הנתונים מבוססים על תוצאות אולימפיות ואליפויות עולם בענפי הסבולת, הכוח והמהירות. מכלול הממצאים הפיזיולוגיים מצביע על פערים בכוח, במסת שריר ובמהירות, המשפיעים על קצב ביצוע בענפי כוח ומהירות כאשר התחרות אינה מתקיימת במסגרת קטגוריות נפרדות.

    מאמן הבונה סגל איננו מחפש ייצוג אלא ביצוע; הוא לא יבחר שחקנים חלשים יותר, איטיים יותר, פגיעים יותר או בעלי סיכון גבוה יותר להיפצע, אלא את אלו המגדילים את סיכויי הניצחון. מטרת הספורט ההישגי ברורה, ניצחון על היריב, לשבור שיאים ולהגיע לפודיום. לכן בחירת סגל היא תמיד בחירה ביכולת הגבוהה ביותר הזמינה, משום שהניצחון איננו רעיון מופשט אלא תוצאה מדידה של כוח, מהירות, עמידות ותפקוד תחת עומס. לפיכך, הפער איננו הנחה תיאורטית אלא תוצאה הנמדדת שוב ושוב בזירת הביצוע.

    מהמגרש לשדה הקרב: המציאות המבצעית

    היגיון זה איננו נעצר בגבולות הספורט. אם במגרש הפער מתבטא בלוח התוצאות ובאמנויות לחימה בבטיחות הספורטאי, הרי שבמערכת המבצעית הוא מתורגם לביצוע תחת סיכון חיים. לוחם חי״ר נדרש לשאת משקל משמעותי לאורך זמן, לפעול בתנאי מחסור בשינה ולפנות פצועים תחת לחץ — משימות הנשענות על כוח מוחלט, מסת שריר, צפיפות עצם ועמידות לעומס מצטבר.

    גם לוחם שיריון נדרש ליכולת פיזית מובהקת: טעינת פגזים במשקל עשרות קילוגרמים בקצב מהיר מחייבת כוח מתפרץ ושליטה תנועתית תחת עומס חוזר. כאשר הבדלים פיזיולוגיים קיימים בממוצע, משמעותם איננה יתרון סטטיסטי בלבד אלא השפעה על קצב פעולה, יכולת חילוץ ורציפות כשירות.

    כשם שבספורט ערך הניצחון מגדיר את בחירת הסגל, כך במערכת המבצעית ערך ההכרעה מגדיר את דרישות הביצוע. ההבדל הוא בתוצאה: לא מדליה אלא הצלחת משימה ושמירה על חיי אדם.

    https://youtu.be/APGIS-d8U_Yhttps://youtu.be/uwYSjL7QB48

  • ישובי עוטף יהודה ושומרון

    ישובי עוטף יהודה ושומרון

    אני מעלה את הרשומה הזו כתשובה לעמדה הפְּרַגְמָטִית, של אלה המאמינים בהוצאת שטחים מריבונותה של ישראל ובהקמת מדינה ערבית בחלקים מירושלים, יהודה והשומרון.

    עמדתי לגבי ארץ ישראל היא מוחלטת – ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. וכפי שהיטיב לנסח זאת, דוד בן-גוריון : "אין זו מסמכותו של שום יהודי, אין זו מסמכותו של שום גוף יהודי, אין זו אפילו מסמכותו של העם היהודי כולו החי אתנו היום – לוותר על איזה חלק שהוא בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאינה ניתנת להפקעה בשום תנאי. ואילו גם היו יהודים באיזה זמן שהוא מכריזים על הסתלקותם מזכות זאת – אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ – על הארץ כולה, קיימת ועומדת לעד. ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה, לא נזוז מזכותנו ההיסטורית. בכל זמן ובכל שעה, נעמוד על זכות זו בכל האמצעים הכשרים והמוסריים אשר בידנו."

    אני לוקח את מקרה עוטף עזה כמקרה בוחן ליישובי עוטף יו"ש – האזור שבין אשקלון דרך נתב"ג, גוש דן, השרון ועד חדרה. ב 2005 ממשלת ישראל (בהמלצת עשרות גנרלים ופקידים בעלי טון סמכותי ובטוח) הוציאה בכוח, בניגוד לרצונם ובסתירה לחוק כבוד האדם וחירותו כ- 9,200 יהודים מגוש קטיף וצפון השומרון, מה שגרם לילדי חוף אשקלון, שער הנגב שדות נגב ואשכול לחיות תחת איום רקטי תמידי. שנה לאחר מכן, חלה עלייה של 430% במספר הטילים והרקטות שנורו מתוך רצועת עזה על חוף אשקלון, שער הנגב שדות נגב, אשכול, שדרות ונתיבות.

    אזור יהודה ושומרון חוֹלֵשׁ על כל יישובי עוטף יו"ש – האזור שבין אשקלון דרך נתב"ג, גוש דן, השרון ועד חדרה. אזור יהודה ושומרון מעניק יתרון משמעותי לתצפית וירי של רקטות פשוטות על כל הישובים הנמצאים בין אשקלון לחדרה וכן ירי טילים על מטוסים הממריאים או נוחתים בנתב"ג.
    מה שקרה לילדי עוטף עזה, יקרה לילדים ברמת השרון אם נאפשר הקמת מדינה ערבית בחלקים מירושלים, יהודה והשומרון. רמת השרון תהיה לעוטף יהודה ושומרון.

    בשיחות פרטיות שהיו לי אם מצביעי ימין מאזור עוטף עזה, נאמר לי על ידם שהצבעתם היא לא למענם, היא על מנת שילדי ת"א לא יחוו את מה שילדיהם חוֹוִים ביומיום.

  • חנוכה : מעט אור דוחה הרבה מן החושך

    חנוכה : מעט אור דוחה הרבה מן החושך

    ישנם בתים בישראל שבהם חג החנוכה קיבל אופי שונה, עם סממנים של תרבויות זרות – קישוט עץ ירוק, ארוחות הודיה ומתנות בסגנון זר. יש מקום לחדשנות בחיים, אך כדי שהילדים שלנו לא יישארו רק "ממוצא יהודי" או עם פולקלור סמלי, חשוב לשמר את המסורת היהודית העמוקה דווקא למענם (ושננתם לבניך). אני מציע לחגוג את חג החנוכה בדרך מקורית ומעט שונה.

    המרד החשמונאי: ניצחון האור על החושך

    בתקופת בית המקדש השני (160-167 לפנה"ס), הכיבוש היווני גזר על היהודים שורת גזרות – איסור ברית מילה, כשרות, שבת ולימוד תורה – במטרה לשים קץ לתרבות היהודית ולנתק את העם מארצו. חג החנוכה הוא חג הניצחון של המרד החשמונאי: היהודים התקוממו נגד האימפריה היוונית ונגד המתייוונים – משתפי הפעולה מבית, השיגו עצמאות מדינית ראשונה מאז חורבן בית ראשון, וחזרו לקיים ריבונות יהודית בארץ ישראל.

    מורשת החשמונאים: רלוונטית גם היום

    זהו חג של ניצחון הרוח. עמים חזקים כמו היבוסים, הפלשתים והרומאים נעלמו, אך העם היהודי שרד בזכות שימור מורשת של 3,500 שנה. בחג החנוכה הקרוב, כשנציין את נס פח השמן, כדאי ללמד את הילדים את תשובתו המוחצת של שמעון החשמונאי לאנטיוכוס (ספר מקבים א, טו' לג-לד): "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו".

    האמירה הזו היא הבסיס לקיומנו כאן גם היום. חנוכה הוא ההזדמנות שלנו להתחבר לשורשים ששומרים עלינו כעם, ולזכור ששימור המסורת מחברת אותנו לשורשים שלנו ולציונות (אין ציונות בלי יהדות) חנוכה שמח – מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

  • אנשים מוזרים

    אנשים מוזרים

    הרשומה הזו מיועדת למי שמאמין שארץ ישראל שייכת לעם ישראל; למי שסבור שמדינת ישראל צריכה להישאר מדינה יהודית – גם בסממניה התרבותיים שבמרחב הציבורי ודמוקרטית, כלומר: מדינה שבה העם הוא הריבון. למי שמאמין שאין להוציא שטחים מריבונותה של ישראל ולמסור אותם ליישות זרה.

    כדאי לזכור: את מדינת ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית עיצב לא רב ולא מתנחל, אלא דוד בן־גוריון – מייסד תנועת הפועלים. הוא שקבע את עקרונות הסטטוס־קוו של 1947, כדי להבטיח שמדינת ישראל תכלול שבת כיום מנוחה, מוסדות תרבות ודת יהודיים, וחינוך יהודי ממלכתי. בן־גוריון לא עשה זאת כדי לרצות את החרדים, אלא כדי לבטא את אופייה הלאומי־יהודי של המדינה שבדרך. הוא גם התנגד למסירת שטחים, מתוך הבנה שריבונות איננה רק גבול מדיני – אלא יסוד קיומי של הציונות. זו איננה עמדה של ימין או של דתיים – אלא עמדת היסוד של הציונות המעשית.

    לעומת זאת, מי שסבור שארץ ישראל (או חלקים ממנה) כלל אינה שייכת לנו, שמסתפק בזהות של ישראלי ממוצא יהודי וביהדות כקישוט פולקלוריסטי – סופגנייה או דונאטס בחנוכה – ומתכחש לתרבות היהודית כיסוד ציוני ממשי, וסבור שטרנספר ליהודים הוא מוסרי – זכותו לחשוב כך. אך הרשומה הזו אינה מיועדת עבורו.

    כחמישים שנה אני חי ברמת השרון. אני מכליל מעט, אבל לרוב אני שומע בסביבתי אמירות כמו: "ישראל כובשת", "ישראל לא מוסרית", "בחו"ל אני מתבייש שאני ישראלי", "מדינת אפרטהייד", "הדוסים מוצצים לנו את הדם", "דגל ישראל הוא סממן פשיסטי", "הישראלי המכוער", "הייאוש", "הגירוש" (של מסתננים, כמובן), "הכיבוש". בסביבתי, יישוב הארץ מכונה "שטחים כבושים", ושמירה על מסורת ישראל מתויגת כ"דרוס כל דוס". בסביבה הזו – אני מיעוט.

    ב־26 בנובמבר 2019 יצאתי להפגנה – לראשונה בחיי. לא למען ראש הממשלה (הפלת נתניהו אינה המטרה; הדרך להוצאת שטחים מריבונותה של ישראל ולהקמת מדינה ערבית ביהודה, שומרון וירושלים עוברת דרך הפלתו) – אלא כדי לתקן עוול: ששתקתי בשנת 1992, כשממשלת העבודה הביאה את רב־המרצחים ערפאת מטוניס ללב הארץ – מה שהוביל לאוטובוסים מתפוצצים ולרציחתם של למעלה מ־1,600 ישראלים.
    גם בשנת 2005 שתקתי, כשממשלת קדימה הוציאה בכוח, בניגוד לרצונם ובסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (באישור בג"ץ), כ־9,200 יהודים מגוש קטיף וצפון השומרון – מה שגרם לילדי חוף אשקלון, שער הנגב, שדות נגב ואשכול לחיות תחת איום רקטי מתמיד.

    באתי להשמיע את קולי – כדי שילדיי לא יסבלו ממה שסובלים ילדי עוטף עזה. כי אם לא נעשה זאת עכשיו – רמת השרון תהיה לעוטף יהודה ושומרון.

    זו הפעם הראשונה בחיי שפגשתי כמות כה גדולה ורבגונית של אנשים. הגעתי באיחור של שעתיים, והרחבה עדיין הייתה מלאה. הם לא היו פשיסטים, מתנחבלים, יודונאצים או צ'חצ'חים – כפי שתויגו באמצעי ה"תקשורת" ובסביבתי. הם היו הציונים.

    ואת זה בדיוק ראתה גם נעמי שמר, כשכתבה בשנת 1975 את השיר "איש מוזר". היא תיארה אדם הנראה כסהרורי, שהלך ומלמל לעצמו בשקט: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל." סיסמה פשוטה, נשכחת. מאות, אלפים – אנשים "מוזרים" ויפים, שהעזו להמשיך להאמין באמת הישנה של הציונות. "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" – זו לא נוסטלגיה. זו מהות הציונות.

    וכשאמרה: "אנשים מוזרים – לו יהי חלקי עמכם" – היא דיברה גם בשמי.

  • על ציונות ויודופוביה

    על ציונות ויודופוביה

    מאז ימי המתיוונים, דרך מלשינים מומרי ספרד, משכילים מתבוללים במרכז אירופה ועד יודנראטים וקאפו יוצאי דופן בתקופת השואה – ניתן לזהות לאורך ההיסטוריה היהודית תופעה כואבת, מורכבת ומסוכנת: שיתוף פעולה יזום מצד יהודים עם כוחות עוינים לעמם.

    ההיסטוריון והוגה הדעות יהודה־לייב פינסקר כינה את שנאת היהודים "יודופוביה" – פסיכוזה קולקטיבית של האנושות (1882). כחמישים שנה לאחר מכן תיאדואר לסינג תיאר שלב עמוק יותר – "האוטו־אנטישמיות": תהליך שבו יהודים מפנימים דימויים שליליים שהושלכו עליהם, מזהים עצמם עם שונאיהם, מתנערים מזיהותם ולעיתים אף פועלים נגדה (1930). גם ברל כצנלסון (1936) התריע מפני סכנה ערכית וקיומית זו:

    "היש עמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם – בזוי ושנוא, וכל מה שעושה אויב־עמם – נערץ? כל שוד, כל רצח, כל אונס – ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות."

    חשוב לזהות את המכנים המשותפים לדמויות ולקבוצות שפעלו – לא מתוך כפייה – לשירות מנגנונים אנטי־יהודיים: מאימוץ תרבות זרה ודחיית המסורת, דרך הסתה פומבית ולשון אנטישמית בעברית, ועד הפנמה מוסרית של שנאת יהודים במסווה של "נאורות", "ביקורתיות" או "אוניברסליות".

    יודופוביה – אוטו-אנטישמיות שיתוף פעולה מרצון

    המתיוונים
    במאה ה־2 לפנה"ס פעלו יהודים, ובראשם יאסון ומנלאוס, לטובת ההתיוונות ולהחלשת התורה והמקדש – לא מתוך פחד, אלא מתוך כוונה להשתלב בהגמוניה ההלניסטית.

    מומרי ספרד
    במאות ה־14–15 שיתפו חלק מהמומרים פעולה עם מוסדות הכנסייה, ובמיוחד עם האינקוויזיציה. דמות מפתח בהקשר זה היא תומאס דה־טורקמדה, ממוצא יהודי, שעמד בראש מערך החקירות והעינויים של האנוסים.

    המשכילים המתבוללים
    במאה ה־18 ובמאה ה־19 ייצגו יהודים כגון אוטו ויינינגר וקארל קראוס גל של יהודים שהתנכרו לקהילתם בשם ערכים אוניברסליים, תוך הפנמה ואף הפצה של סטריאוטיפים אנטי־יהודיים.

    שיתוף פעולה במאה ה־20
    בתקופת השואה, חרף מורכבותה החריפה, התגלו מקרים חריגים של קאפו וראשי יודנראט שפעלו מעבר למה שנדרש מהם – מתוך שיקולי כוח, שליטה או אידיאולוגיה.

    תודעה נגדית במציאות העכשווית

    המאבק הציוני אינו מאבק טריטוריאלי – הוא מאבק על תודעה וזהות. מאז קום מדינת ישראל פועלים כוחות מבית לשם קידום תעמולה אנטי־ציונית: באמצעות דמוניזציה של חיילי צה"ל, השוואות לשלטון הנאצי ועל ידי הפנמת נרטיבים המערערים על לגיטימיות העם היהודי במולדתו. תופעה זו זוכה ללגיטימציה דרך תחומים כמו האקדמיה, התרבות, התקשורת והפוליטיקה.

    השימוש הרווח ב"קללת אדריאנוס" בבדיית הזהות ה"פלסטינית" הוא תופעה המדגישה את הפנמתו של נרטיב חיצוני: לפיו העם היהודי — כ־7 מיליון יהודים על 0.31% משטחי המזרח התיכון — הוא "הכובש", בעוד העם המוסלמי — 382 מיליון על 99.69% משטחי המזה"ת — נתפס כ"הקורבן". כאשר שיח זה נישא גם על־ידי יהודים, הוא מהווה לא רק עיוות היסטורי, אלא גם סימפטום מובהק של אוטו‑אנטישמיות מודרנית.

    האוטו־אנטישמיות אינה סטייה שולית. היא תופעה עתיקת יומין שמתעדכנת בהתאם לרוח התקופה: מהמתיוונות ועד הפוסט־ציונות – מאלו שהובילו את ההתייוונות ועד אלו המבקשים לפרק את המדינה מבפנים בשם "מוסריות אוניברסלית". הבנת תופעה זו חיונית – לא רק כדי להילחם בשונאים מבחוץ, אלא כדי לזהות מנגנונים של ערעור פנימי.

    לא חופש ביטוי – אלא דמוניזציה

    במסווה של "חופש ביטוי" ו"מוסריות", נשמעים בעברית ביטויים אנטישמיים מובהקים: דמוניזציה של חיילים, מתנחלים, דתיים וציונים. לא מדובר בביקורת לגיטימית – אלא במנגנון תעמולה אנטי־ציוני. אנשי תקשורת, תרבות ואקדמיה השמיעו אמירות קשות: חיילי צה"ל כונו "יודו־נאצים", מתנחלים – "כנופיית גנגסטרים" ו"פושעים נגד האנושות", חובשי כיפות סרוגות – "כמו צלב הקרס", והציבור החרדי – "עדר בהמות" ש"מזכיר את הנאצים".
    נוספו לכך גם טענות קשות כלפי חיל האוויר – "הרעים לטיס", "רוצחים עם כנפיים", והאשמות חוזרות על "פשעי מלחמה" כביכול מצד מדינת ישראל. ואף קריאות לאלימות – כמו "לשבור למתנחלים את העצמות" או "לעלות על עפרה עם טנקים" – אינן נדירות.
    הכינויים משתנים, אך המגמה אחת: דה־לגיטימציה של הציבור היהודי־ציוני.
    זה לא ליברליזם – אלא דמוניזציה שיטתית, עטופה במילים גבוהות.
    שנאה עצמית חדשה, בעברית רהוטה.

    ציונות פשוטה, תודעה צלולה

    הקומץ הקולני זכה לבמה – אך נותר קומץ קטן. מרבית אזרחי המדינה חוזרים לציונות הפשוטה: אהבת הארץ, אהבת העם והמסורת. יש מקום לביקורת – אך אין מקום לשנאה עצמית שמתחפשת למוסר. לשימור הזהות – עלינו לא רק לזהות את האויבים מבחוץ, אלא גם לאתר את האויבים מבפנים, ולדאוג שהם לא יקבעו את שפת השיח שלנו.

  • גיוס החרדים והקמת חיל המורשת היהודית

    גיוס החרדים והקמת חיל המורשת היהודית

    לאחר שחרור ירושלים ב-1967 אמר מנחם בגין: "נכנסנו לעיר העתיקה בזכות הניצחון, ושבנו אליה בזכות ניצחון הזכות. לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות אנו נמצאים בארץ-ישראל ובירושלים." המשפט הזה מגדיר את מהות הציונות: לא רק כוח צבאי, אלא גם זכות היסטורית ומוסרית על ארץ ישראל. בדיוק מסיבה זו – הציונות איננה רק חיילים עם נשק, אלא גם שמירה על המורשת היהודית.

    גיוס חרדים – פתרון מאחד לעם ישראל

    נושא גיוס החרדים לצה"ל מעסיק את החברה הישראלית ויוצר מתחים בין הציבור החילוני לציבור הדתי. אני חילוני, לא שומר שבת או כשרות, אבל בחרתי לחיות במדינה יהודית. אני מבין שבלי שמירה על המסורת היהודית, לא הייתה לנו זכות קיום בארץ ישראל. מי שלומד תורה עושה זאת גם למעני.

    מבשרי הציונות החזירו את היהודי המתבולל אל שורשיו, והתנועה הציונית גאלה את העם מן הגלות והשיבה אותו לציון. התרבות והמסורת היהודית הן שהחזירו אותנו לארץ אחרי 2,000 שנה, והן שממשיכות לחבר אותנו כעם.

    אנחנו חוליה בשרשרת בת 3,500 שנה. יש לנו אחריות להעביר אותה לדורות הבאים, לצד מחויבות לשירות המדינה והחברה.

    תרומת החרדים לחברה – הרבה מעבר לשלוש שנות שירות

    בניגוד למה שחלק מהציבור חושב, החרדים תורמים רבות למדינה ולחברה הישראלית – לא רק בשירות חובה של שלוש שנים, אלא לאורך כל חייהם.

    חרדים משרתים במסלולי לחימה – בישיבות ההסדר, גדוד "נצח יהודה" בחטיבת כפיר, פלוגת "תומר" בגבעתי, פלוגת "ח"ץ" בצנחנים, גולני, פלגת "מגיני הנגב" בחיל האוויר ועוד.

    חרדים משרתים בשירות לאומי – במד"א, עזרה למרפא, איחוד הצלה, יד אליעזר, חסדי נעמי, יד שרה, זק"א, עזר מציון, שמע קולנו, רפואה ושמחה, עמינדב ועוד.

    חרדים פועלים גם בעמותות חסד – מתנת חיים (תרומת כליות), חברים לרפואה, ידידים, עושים שמח, להושיט יד, גרוס פינוקים לחיילים, שתילים, לאורו נלך, שירות ועוד עשרות עמותות אחרות שמעניקות סיוע לנזקקים, לניצולי שואה, לנכים ומספקות שירותי בריאות חינם.

    אלה אנשים שמקדישים את חייהם לעזרה לזולת, לא לשלוש שנים ואז ממשיכים הלאה – אלא בהתנדבות לכל החיים.

    חיל המורשת היהודית – פתרון אמיתי לשוויון

    מי שלא לומד תורה – יתגייס כמו כולם.
    מי שלומד תורה – ימשיך ללמוד במסגרת צבאית.

    נושא גיוס החרדים יוצר מתחים בין הציבור החילוני לדתי. במקום כפייה ועימותים אין-סופיים, הגיע הזמן לפתרון שמכבד את כל הצדדים: הקמת חיל המורשת היהודית.

    איך זה יעבוד?

    • כל החרדים יגויסו – בדיוק כמו ספורטאים, מוזיקאים ואמנים מצטיינים שמקבלים מסלולים מותאמים.
    • הישיבות יוגדרו כמסגרות צבאיות – ייחשבו לבסיסי צה"ל, עם מדים ותנאים צבאיים.
    • מתקנים מותאמים לאורח החיים החרדי – בדיוק כמו שיש התאמות לנשים, לצמחונים ולרגישים לגלוטן.
    • לומדי התורה המצטיינים ייבחרו ע"י רבנים – מספר מצומצם של תלמידים יתמקדו בלימוד תורה כחלק מהשירות.

    זה כבר קרה בעבר

    • 1999 – ממשלת נתניהו מקימה את גדוד "נצח יהודה".
    • 2025 – מוקמת חטיבת חי"ר חרדית מובחרת "חשמונאים".

    זה אפשרי, זה מוכח, וזו הדרך הנכונה להשיג שוויון מבלי לפגוע בלימוד התורה.

    להגדיל את מספר הלוחמים בצה"ל

    הצבא כבר יודע להתחשב בצרכים אישיים – הוא מגייס צמחונים ודואג להם לתפריט מותאם. באותו אופן, אם רוצים לגייס חרדים, חייבים לאפשר להם לשמור על אורח חייהם: אווירה תורנית, שמירה מלאה על הערכים, והפרדה בין המינים. זה פשוט – צמחוני שמתגייס נשאר צמחוני, וחרדי שמתגייס חייב גם להשתחרר כחרדי. רוצים יותר לוחמים? צריך לאפשר תנאים שיביאו עוד גברים חרדים לקרבי – לחי"ר, לטנקים, ליחידות מיוחדות. וזה לא יקרה בלי הפרדה ברורה בין נשים לגברים ביחידות הלוחמות. הבחירה היא שלנו כחברה: נוכחות נשים ביחידות קרביות מונעת את גיוס החרדים ופוגעת בהרחבת הכוח הלוחם. אי אפשר גם שוויון בין המינים בכל מחיר וגם צבא חזק עם יותר לוחמים – צריך לבחור.

    מהלך שמקרב בין חילונים לחרדים

    מה יוצא מזה?
    ✔ החילונים יקבלו תחושת שוויון בנטל – למרות שלדעתי, שירות צבאי משמעותי הוא זכות, לא נטל.
    ✔ החרדים ימשיכו בלימוד התורה – תוך שמירה על המורשת היהודית עבור הדורות הבאים.
    ✔ החברה הישראלית תרוויח גשר מאחד – במקום חיכוך תמידי, נמצא פתרון שמכבד את כולם.

    ברור שיהיו כאלה שזה לא יספיק להם – תמיד יהיה קומץ שידרוש עוד ועוד, שלא משנה מה החרדים יעשו, זה לעולם לא יספק אותם. עם אנשים כאלה אי אפשר לרצות ואי אפשר לנהל דיון ענייני. אבל עבור הרוב השפוי שמחפש פתרון אמיתי – זה מהלך שיוצר איזון, הוגנות ושותפות אמת במדינה יהודית ודמוקרטית.

    תוספת

    אני בעד גיוס 100% מהחרדים (למעט נטורי קרתא), אבל לפני שמדברים על חרדים, צריך קודם לבדוק מי באמת משרת בצבא. יש לא מעט תפקידים שאין להם תרומה ישירה או עקיפה לביטחון המדינה, כמו גלי צה"ל, הלהקות הצבאיות, תיאטרון צה"ל, חיילים שחקנים, עיתונאים צבאיים, מדריכי תיירים צבאיים, נגני תזמורת צה"ל, ספורטאים מצטיינים, רקדנים, קוסמים, דוגמנים, אמנים וכו'. התפקידים האלה לא משרתים את הצבא, אלא את הקריירה העתידית של המשרתים בהם. זה שהם לובשים מדים לא הופך אותם לחיילים, ותעודת החוגר שלהם נועדה לנפח את מספרי המתגייסים. בפועל, מדובר באזרחים שנהנים מהטבות צבאיות בלי לספק תרומה אמיתית לביטחון. אם רוצים צבא חזק ויעיל, צריך להתחיל מהוצאת התפקידים האלה ממצבת כוח האדם ולוודא שכל מי שמתגייס באמת תורם לצבא.

  • השואה, תשעה באב וגלות הדעת

    השואה, תשעה באב וגלות הדעת

    מדי שנה בכ"ז בניסן, עם ישראל מתייחד עם זכר השואה שהמיטו הגרמנים ועוזריהם על העם היהודי. אין מידע מדויק בדבר מספר הקורבנות היהודיים אשר נספו בשואה, אך מקובל להעמידו על כשישה מיליונים.

    תשעה באב כיום זיכרון לאומי

    כ־2,300 שנה קודם לכן, בתשעה באב, התרחשה שואה זוטא. האימפריה הבבלית (586 לפנה"ס) ולאחר מכן האימפריה הרומית (70 לספירה) החריבו את שני בתי המקדש, רצחו בארץ ישראל כמיליון יהודים, גברים, נשים, זקנים וטף, והגלו מאות אלפים מכאן בכפייה (טֻרְנְסְפְרוּ) לאלף שנות גלות. החורבן היה מוחלט: ישובים נהרסו עד היסוד, התרבות היהודית בארץ נעקרה.

    תשעה באב הוא זיכרון של שואה זוטא: שואת זהות. בתקופת הבית הראשון והשני לא היו תאי גזים ולא אמצעים להשמדה המונית, אך הכוונה הייתה אותה כוונה – למחוק את העם היהודי. אדריאנוס, כמו היטלר, לא ביקש רק לדכא מרד או להעניש, אלא לעקור את הזיכרון, למחוק את התרבות היהודית ולנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. אם לגרמנים הייתה תעשיית מוות, הרי שלרומאים הייתה מדיניות של טיהור תרבותי, שכתוב ההיסטוריה ושינוי שמות: יהודה הפכה לפלשתינה, וירושלים הפכה לאיליה קפיטולינה. המטרה הייתה אחת: למחוק את היהודים מן ההיסטוריה.

    מי ששוכח את העבר, נידון לחזור עליו.

    תשעה באב איננו מועד דתי, ואיננו זיכרון רחוק. זהו יום חורבן לאומי, המציין את נפילת הריבונות היהודית בארץ ישראל, תחילה מידי בבל, ולאחר מכן מידי רומא. נפילת ירושלים, חורבן בתי המקדש, והגליית העם, סימנו פתיחת תקופה של ניתוק, השפלה, גירושים, גזירות ופרעות. למרות זאת, רבים מזלזלים בו כיום, כאילו מדובר ביום אבל "של דתיים", או בזיכרון היסטורי שחלף. אך הזיכרון הלאומי איננו תלוי בזמן, אלא בתודעה. וכפי שאיננו שוכחים את ששת המיליונים שנספו בשואה, כך עלינו לזכור גם את המיליונים שקדמו להם – את קורבנות השמד, הפוגרומים וההגליות לאורך כל ההיסטוריה.

    שורדי השואה הולכים ומתמעטים. תשעה באב כבר נדחק בעבר לשוליים, וגם יום השואה עלול, בעתיד, להפוך ל"זיכרון רחוק". ככל שגוברת ההתרחקות, כך פוחתת האחיזה הרגשית, גוברת האדישות, ומטשטשת הזהות. ההיסטוריה מלמדת: כאשר עם שוכח את עברו – יבוא מי שיזכיר לו בכוח. בין אם זו הייתה בבל, רומא, ח’ייבר, טבריה, חברון או אושוויץ – המחיר של שכחה תמיד כואב.

    שימור הזיכרון ההיסטורי הוא תנאי הכרחי להישרדות לאומית.

    הרשימה ארוכה:
    630 – טבח ח'ייבר, 1834 – טבח בצפת, 1886 – פתח תקווה, 1908 – יפו, 1920 – תר"פ, 1921 – תרפ"א, 1929 – תרפ"ט, 1933 – עם עליית היקים, 1938 – טבריה, 1936–1939 – המרד הערבי, 1944 – מבצע אטלס, 1947 – הצעת החלוקה, 1948 – מלחמת השחרור, 1956 – מלחמת סיני.
    כל אלה התרחשו הרבה לפני "הכיבוש של 67", ומלמדים שאין כאן תגובה לגבולות, אלא סירוב מתמשך לעצם קיומנו.

    זיכרון תשעה באב איננו טקס דתי, אלא חומת זהות. הוא מחזק בנו את ההבנה שעמידתנו הלאומית תלויה לא רק בצבא, אלא באמונה, בזיכרון, בשורשים. עם ישראל איננו עם גדול במספרו – אלא בעומק סיפורו. ומי שמוותר על הסיפור, מוותר על קיומו. מי ששוכח את תשעה באב – ישכח את יום השואה. ומי ששוכח את השואה, מזמין את הבאה.

  • על קיר הברזל של זבוטינסקי

    על קיר הברזל של זבוטינסקי

    המאמר "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי, שנכתב בשנת 1923 על רקע פרעות תר"פ (1920 – פרעות תר"פ – תל חי), הרעיונות של קיר הברזל – בדבר הצורך בכוח צבאי חזק להבטחת תקומתה של מדינת ישראל, השפיעו על עיצוב תפיסת הביטחון של ישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20, ומהוות עד היום אבן יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל. למרות שקיר הברזל של זאב ז'בוטינסקי נכתב לפני כמעט מאה שנה, הוא עכשווי כפי שהיה במועד כתיבתו.

    צדקת הדרך כבסיס לתקומת מדינה יהודית בארץ ישראל

    אם הציונות היא מוסרית (תקומתה של מדינה יהודית בארץ ישראל), כלומר צודקת, הרי יש להגשים את הקמת המדינה היהודית, מבלי להתחשב בהסכמת או אי-הסכמת הערבים, גם אם צריך להפעיל כוח לשם כך.

    ההתנגדות הערבית לריבונות יהודית

    שנית, הערבים מתנגדים לקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל ובמזה"ת בכלל. (הערבים הסבירו את התנגדותם ליהודים ב 1834 – הטבח בצפת, 1886 – הטבח בפתח תקווה, 1908 – הטבח ביפו, 1920 – פרעות תר"פ (תל חי), 1921 – הטבח בתרפ"א). לכן אין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם הערבים. הערבים ילחמו בנו כל עוד יש להם זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם להשמיד את המיעוט היהודי במזה"ת, תמורת הסכמי שלום וויתורים על חלקים מארץ ישראל.

    קיר הברזל – עמוד התווך של ביטחון ישראל

    הציונות, ההתיישבות היהודית יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן – קיר ברזל, שאותו הערבים לא יצליחו להבקיע. רק כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד – כשנעמוד איתנים ומאוחדים כשצדקת הדרך ברורה לנו ויש לנו כוח צבאי עדיף, רק אז הערבים יהיהו מוכנים לקבל אותנו כמיעוט יהודי במזרח התיכון.

    קיר הברזל – אחריות לאומית ותודעה ציונית

    קיר הברזל, אם כן, איננו רק תכנית צבאית או מבצע בטחוני – זו תודעה לאומית, אחריות מוסרית, והבנה עמוקה של המציאות סביבנו. רק עמידה איתנה, באמונה בזכותנו, בכוחנו ובצדקת דרכנו – היא המפתח לעתיד בטוח, לשלום אמיתי ולחיים בארץ ישראל.

    המחיר של סטייה מעקרון קיר הברזל

    כל מי שניסה לסטות מעקרון קיר הברזל, בשם פיוס מדומה, "הכלה" או רגישות יתרה – גילה בסוף ששערי הדמים נפתחו מחדש. לא חסרים בתולדותינו ניסיונות "להבין" ו"לרצות" – והתוצאה ידועה מראש: עוד אלימות, עוד דמעות, עוד דם על האדמה.

    קיר הברזל – לא רק טנק, אלא אמונה ואחריות

    קיר הברזל הוא לא רק טנק או גדר – הוא בראש ובראשונה אמונה בדרך שלנו. רק אם נמשיך לעמוד איתנים, בלי להתבלבל ובלי להתנצל, נוכל להבטיח שלילדים שלנו יהיה פה עתיד בטוח. לא צריך להתבייש בזה – זו לא "כוחנות", זו פשוט אחריות. כי במזרח התיכון, מי שלא מגן על עצמו – אין לו מי שיגן עליו.

    תמצית הנוסח העברי של "קיר הברזל" – זאב ז'בוטינסקי :

    גירושם של הערבים מארץ-ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעיני לבלתי-אפשרי בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים. לעולם לא נפר שיווי-זכויות זה ולא נעשה ניסיון לגירוש או לדיכוי. אני מאמין, בשלום. ואולם אפשר להגיע להגשמת מחשבות של שלום אך ורק ביחסם של הערבים אל הציונות.

    א.

    על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לבינינו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק… עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים הם טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח "מרוכך" של מטרותינו האמיתיות, שיוותר לנו על ארץ-ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה… הערבים ילחמו בנו כל עוד יש להם לפחות זיק של תקווה.

    ב.

    הערבים מתנגדים לעלייה יהודית לארץ ישראל, משום שאז ייהפכו היהודים לרוב, ואז ממילא תוקם ממשלה יהודית, ואז יהא תלוי גורלו של המיעוט הערבי ברצונם הטוב של היהודים; … מטרה זו אין הערבי מוכן לקבל: כל זה הוא מטבע הדברים, ולשנות טבע זה אי-אפשר.

    ג.

    יש לקבל הסכמה לציונות לא מערביי ארץ-ישראל, מאחר שדבר זה הוא בלתי אפשרי, אלא משאר חלקי העולם הערבי. אילו גם היה אפשר (ואני מפקפק בכך) לשכנע את ערביי באגדאד ומכה, שארץ-ישראל אינה בשבילם אלא חבל-ספר קטן ובלתי-חשוב, … שיתבטא לגבי דידם בהסתלקות משמירת אופייה הערבי של ארץ-ישראל, עלינו להציע להם תמורה גדולה עד למאוד. כסף, או סיוע פוליטי, או שניהם כאחד. אין להעלות על הדעת הסכם מרצון. הציונות. התיישבותנו היא יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסיה המקומית – קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסיה המקומית להבקיע.

    בזה כלולה גם כל מדיניותנו לגבי הערבים: לא רק "צריכה להיות כלולה", אלא גם להיות כלולה בפועל, נתחסד ככל שנתחסד. לשם מה זקוקים אנו להצהרת בלפור לשם מה זקוקים אנו למאנדאט? צריך קיר ברזל של כידונים יהודיים.

    ד.

    ראשית, על הטענה הנדושה, כאילו נקודת-המבט המוצעת לעיל היא בלתי-מוסרית, אני משיב: לא נכון. אחת משתיים: או שהציונות היא מוסרית, או שאיננה מוסרית. בשאלה זו היינו צריכים להכריע לפני ששקלנו את השקל הראשון.

    אם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים את הצדק בלא להתחשב בהסכמתו או אי-הסכמתו של מי שהוא. ואם א', ב' או ג' רוצים להפריע בכוח להגשמת הצדק, משום שהם מוצאים אותו לבלתי-נוח בשבילם, הרי צריך להפריע להם בזה, ושוב בכוח. זוהי תורת המוסר; ואין שום מוסר אחר.

    שנית, אין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם ערביי ארץ-ישראל. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, … כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הנסיונות להגיע להסכם בהווה.

  • מדינת הלכה

    מדינת הלכה

    'איראן זה כאן', 'מְדִינַת הֲלָכָה, הלכה המדינה', 'הדתה',…על פי מדד הדמוקרטיה 79% מהחילונים, מאמינים כי "הדתיים משתלטים על המדינה". האם החרדים באמת זוממים להשתלט על מדינת ישראל או שזה מסע הסתה נגד כל פעולה שיש לה זיקה ליהדות או לערכים יהודיים.

    מסמך הסטטוס קוו

    שומרי התרבות היהודית – החרדים, אינם זוממים להשתלט על המדינה, החרדים אינם מעוניינים ואין להם שאיפה לכונן מדינת הלכה בישראל, הדרישה היחידה שלהם היא שלא יפריעו להם לקיים את אורך חייהם על פי התורה ושמירה על צביונה היהודי של המדינה (סממנים של התרבות היהודית ברשות הרבים – השבת תישמר בחיים הציבוריים, הנישואין יהיו כדת משה וישראל ובמוסדות-הציבור תישמר הכשרות.) כפי שנקבע על ידי דוד בן-גוריון בסטטוס קוו של 1947. למעשה השימוש בביטוי "מדינת הלכה" לא נעשה כלל על ידי החרדים, אלה נעשה בעיקר על ידי גורמים חילונים כמסע תעמולה והפחדה נגד הציבור הדתי.

    בילדותי, כל החנויות ובתי העסק ברמה"ש (אחת הערים החילוניות בישראל) והסביבה היו סגורים בשבת. צפינו בתכנים דתיים שהופצו בטלוויזיה הישראלית והחינוכית, האזנו למוזיקה יהודית בקול ישראל, בגיל – 13 התכוננו לעליה לתורה ולמדנו כיצד להניח תפילין (לבושתי שכחתי) עם הרב השכונתי. נראה שבשנים האחרונות הסטטוס קוו אכן השתנה, ויותר בתי עסק פתוחים בשבת, יש יותר אוכל שאינו כשר… ולאט לאט התרבות היהודית מוּדֶּרֶת מהמרחב הציבורי.

    לקח לי כעשור להבין את הסיסמא "מדינת הלכה – הלכה המדינה", אני מציע הסתכלות מעט שונה על השימוש ב'מדינת הלכה', זה לא החרדים שמבקשים להפוך את ישראל ל'מדינת הלכה'. זה הקומץ חילוני שמנסה לכפות את החילוניות שלו על כלל אזרחי ישראל, ולמעשה אותו קומץ חילוני אינו נאבק בחרדים, הוא מנסה בסופו של תהליך למחוק את התרבות היהודית (מהי תרבות יהודית בלי השבת, כשרות, קידוש, קדיש, קריאת שמע, בתי כנסת…?) מהמרחב הציבורי, וממדינת ישראל בכלל.

    משל העגלה המלאה והעגלה הריקה

    ב 1952, נפגש רה"מ בן גוריון עם רבי אברהם ישעיהו קרליץ ("החזון איש") על מנת לדון בנושא איך יהודים דתיים ולא-דתיים יחיו יחד בארץ הזאת.

    'החזון איש' טען בפני בן גוריון : 'אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך'.

    בן-גוריון ענה לו: 'ועל הגמל הזה (החילוני) אין עול של מצוות?, מצוות יישוב הארץ, מצוות ההגנה ושמירה על הגבולות, האין זו מצווה?'. הוויכוח נמשך זמן רב, הם נפרדו ללא הסכמות, אבל בידידות ובלחיצת-יד.

    לענ"ד, שתי עגלות מלאות, לכל אחת ייעוד שונה בחברה. בהכללה, החרדי עוסק בעולם הרוחני, שומר על רצף המסורת וההמשכיות התרבותית של כלל היהודים, ואילו החילוני עוסק בעולם הגשמי, בהגנה על הארץ, בבניה ופיתוח הארץ. כל אחד תורם את חלקו בדרכו שלו, אם אנו רוצים לשמור על המדינה יהודית ודמוקרטית, המיסים שלנו צריכים לממן צבא חזק שישמור על קיומנו, ומוסדות ללימוד תורה שישמרו על צביונה היהודי של המדינה.

    בימינו, יותר ויותר חרדים משלבים בין העולם הרוחני לעולם הגשמי, תופעה דומה מתרחשת בעולם החילוני, חילונים משלבים בין העולם הגשמי לתרבות היהודית. על מנת לגשר בין הציבור החילוני לציבור החרדי בנושא הגיוס, ניתן להקים חיל תורה אליו יגויסו אלו שתורתם אומנותם. כך יוכלו החרדים (בתנאים ובהשגחה מתאימה) להמשיך וללמוד תורה (על מדים) והחילונים יקבלו את גיוס החרדים.

    העגלה שהתרוקנה

    הרצון של חלקים בחברה הישראלית להתנתק מהיהדות, גרם להם הלכה למעשה להתנתק מערכי הציונות. ניסח זאת היטב יעקב חזן : "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות, זנחנו את הדת ואתה השלכנו גם את התרבות היפה שלנו על כל עושרה ומרכיביה. החילוניות לא הצליחה לייצר מענה הולם בכל הקשור למורשת ותרבות ישראל. לילדים אין שורשים וגם אין להם כנפיים, כי מקורות ההזנה שלהם דלים."